מופע ההשפלה של השר לביטחון לאומני איתמר בן גביר בנמל אשדוד, בו תועדו פעילי המשט לעזה כפותים וראשיהם מורכנים בעוד השר מכריז "אנחנו בעלי הבית" ומחלק מחמאות "עבודה טובה" לסוהרים – לא בייש רק אותו. בן גביר הוא בן גביר; ממנו אין ציפיות. מה שמחריד באמת הוא אובדן הכבוד העצמי של שומרי הסף, וקריסת מערכת החיסונים של המדינה.

המפכ"ל דני לוי עמד שם, במדיו המצוחצחים וגוו הזקוף, וליווה את השר במסע השפלתה של מדינת ישראל לעיני העולם. אם אינו מתפטר עוד היום, אם אינו מציב לבן גביר דגל אדום – הוא, ולא בן גביר, הסמל של האירוע. הוא הסמל של קריסתה המפוארת של מערכת שומרי הסף.

ולוי אינו לבד. קדם לו ראש השב"כ רונן בר, שנטש את השוחה ללא צורך. חוק השב"כ חייב אותו להגן על הדמוקרטיה. הוא ידע מי יחליף אותו ובאיזה נסיבות, ולאיזה סכנות הוא חושף את הדמוקרטיה. עכשיו הוא מבקש לעמוד בראש בית ספר למנהיגות פוליטית. הכבוד אינו בבית הספר – הכבוד היה בעמידה איתנה בעמדה. ואחריו סגנו, וכעת הדוברת. מה אתם בורחים? תגנו על המדינה בציפורנים. אתם יודעים מי ימלא את השורות.

הבריחה של רונן בר אינה פחותה מהמחדל שלו ב-7 באוקטובר, ובפרספקטיבה היסטורית עלולה להתגלות כחמורה יותר.

הראשון בשרשרת המפקירים היה היועץ המשפטי מנדלבליט, שהוביל את התיקים אל המשפט הבלתי-נגמר. "הרכב השופטים" הוא הדני לוי של מערכת המשפט, המבזה את עצמה ואת כולנו, לצד הנזקים האדירים שניהול המשפט הזה גורם בהיקפים גלובליים.

הנשיא ריבלין לא היה חייב להטיל על נאשם בפלילים להרכיב ממשלה. הוא יכול היה לקבוע תקדים ולהיכנס להיסטוריה כנשיא פורץ דרך. הנשיא הרצוג הוא ממשיך דרכו הנאמן, ושניהם ממשיכים נאמנים של הנשיא קצב. שלושתם ביטלו את הכבוד למוסד נשיא המדינה.

מה לא נאמר על פסק הדין 11:0 בראשותה של כבוד (?) השופטת חיות. היא יכלה באחד הכנסים בהם היא מרבה ללהג נגד השחיתות, לפחות לומר שטעתה – וכי נתניהו לא מילא את התחייבותו להסדר ניגוד העניינים, אותה התחייבות שעליה הסתמך בג"ץ כדי לקבוע תקדים בינלאומי שראש ממשלה נאשם בפלילים כשיר למלא תפקידו.

בן גביר הוא פרצופה של המדינה. מערכת שומרי הסף הקורסת היא המדינה עצמה