%d7%a9%d7%95%d7%9e%d7%a8-%d7%94%d7%a9%d7%90%d7%95%d7%9c-%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94-%d7%a6%d7%9e%d7%a8%d7%aa

 

מלחמת תרבות מתעצמת על נפשו של שוק מחניודה, ליבה הפועם של ירושלים.

הנה קטע מן הפרק השמיני: Avre tu Puerta Cerrada (ביצוע: דלאראס)

גרם מדרגות מרופט נמוך הוביל, אחרי פנייה חדה אחורה, אל החמארה: "המקום של פרדי" בפינת שוק מחניודה  מאחורי השדרה המרכזית של הבסטות.

במשך היום היה חלל השוק מלא ברחש-בחש של תגרנים  מכריזים בקול רם על מרכולתם, וקונים, בעיקר קונות, בוררים בקפדנות עגבניה עגבניה, סלק סלק, ובארשת פנים של ידענים מתמקחים על המחיר, פרוטה לפרוטה.

עם ערב רָגע השוק, הבסטות נאטמו, ונחיל של בליינים ובלייניות אץ רץ בין הסמטאות לבתי הקפה הנסתרים בפינות, למסעדות הנשפכות אל הרחוב הראשי ואל החמארות הנחבאות מאחורי שדרת הבסטות, והם הלב הפועם של לילות השוק.

אחרי שירד בגרם המדרגות האפור הבלוי, פנה זנגו אל חלל החמארה המבריק, והמסוייד היטב בצבע לבן טרי. מעל ניצבו שורות ישרות של בקבוקי ערק, בכל טעם שיעלה על הדעת: טעם תמרים, קפה, לימון, רימונים, תפוזים, בבירזונים פקוקים בהיפוך. מתחתם דוכן בגוונים עמומים של כחול-חום מהודר ועליו מנופי הבירה בחבית: שורה ארוכה של בירות משובחות מן העולם כולו. מאחור ישב "הברמן"- צעיר חייכן, לבוש "זרוק מסוגנן," לחייו מגולחות למחצה ובלורית שחורה מעטרת את מצחו העגלגל ועיניו הטובות.

חמארה, מלשון חַמְר- יין בערבית, היא למעשה בית מרזח מזרחי מן הימים שעדיין היה מותר לערבים להיטיב ליבם בערק, למרות איסורי דת האיסלאם.

בראשיתה לא היתה החמארה מסוגננת והדורה כמו המקום של פרדי היום. גרם המדרגות העקום היה זכר למקורה העממי הפשוט. גם עקמומית קיר מתחת לסיד הלבן, וכתם מים שהסיד הבוהק לא הצליח להסתיר, הסגירו את עליבותו של המקום בראשית ימיו.

מתוך הכוכים הבלויים ההם צמחה תרבות ירושלמית שלמה, הומור טוב-לב ושירה אדירה שפרצה מתוך הלחנים היפים הענוגים של הלדינו, ומכאן התפשטו לכל ישראל בדור הזמרים הגדולים של משפחת בנאי ויהורם גאון שכילדים התהלכו בסמטאות השוק הישנות.

זנגו תפס לו מקום על הבר. מולו היו מסודרים כורסאות פוף ערביות – עיגולי ישיבה תפור בעור צבעוני רך שהיושב עליהם  שוקע לתוכם- לצד שולחנות תקרובת נמוכים, בעיצוב סלסולי צדף ערבי כחלחל בהיר בוהק.

חלל החמארה לא היה רחב במיוחד, אפילו מעט צר. בפינה הרחוקה, בעצם- לא כל כך רחוקה, ניצבו שלושה כסאות למנגנים, ועוד כיסא מוגבה לזמר, ובאי ה"מקום" המתינו להם בסבלנות אגב בליעת "דרינק," או נשנוש קליל של התקרובת המיוחדת של "המקום", בדרך כלל עוגיות מלוחות, גבינות טריות, זיתים מגרים, ופירות מסוכרים שהובאו מדוכני השוק: תפוזים, מנגו, תמר, וכיוצא באלה פירות שהיו פעם רעננים ולחים וכעת נכבשו ויובשו כסוכריות שמרקמם היה מתפצפץ בפה.

 

אפשר להשיג ברשתות הגדולות, בספרי צמרת, ובחנות ירדן בכיכר ציון.