פוטנוט אחרון ופריחה
פנחס ענברי
כבד ועצוב נשען פרופ' אקהארד, יוסי אקהארדט, על מעקה המרפסת ועיניו נעוצות בשמים המאדימים מן השמש התלויה על דודי השמש המשחירים.
הוא אחז בידו כוס וויסקי נוצץ, אבל לא הגישו אל פיו. ביקש לשמור על עוד קצת ערנות, לפני שיסגור את המחשב בתום עוד יום מייאש.
פוטנוט אחד היה חסר לו! פוטנוט אחד, וזהו! והוא יוכל לסכם את המחקר פורץ הדרך – כך האמין – על נשמתם של הגולם, הזחל והפרפר.
בכנס הזואולוגיה לפני שנה פרץ וויכוח בינו לבין עמיתו-מתחרהו במחלקה היוקרתית, פרופ' נחום ויזל, האם המטמורפוזה משנה רק את גופם של הגולם, הזחל, והפרפר, אלא גם את נשמתם. פרופ' אקהארט, העלה היפותזה, שעדיין טעונה ראיה, כי לא רק הגוף משתנה, אלא גם הנשמה. פירוש הדבר, כי אם אפשר להוכיח ששלוש נשמות מצויות בגוף אחד, הרי אפשר יהיה להוכיח מדעית גלגול נשמות, ואולי אפילו את תחיית המתים.
מה אתה מדבר שטויות! צעק אליו פרופ' ויזל, וביישו ברבים – כבר הרמב"ם קבע כי בגוף אחד, אפילו הוא משתנה, ואפילו הוא חווה מצבי רוח שונים, מכעס לשמחה, מרוממות נפש לדיכאון, הרי הנשמה אחת והיא נצחית.
אבל הרופא הרומי, גלינוס, קבע אחרת – ענה לו פרופ' אקרהאדט מיניה וביה. גלינוס קבע כי מצבי הרוח מייצגים נשמות שונות, ולא נשמה אחת!
זאת הייתה שגיאה גדולה. להביא אסמכתא ממקור רומי כדי לבטל את דעתו הרמב"ם, לא היה רעיון טוב באוניברסיטה היהודית של בני ציון, או כל מוסד מדעי כלשהו בארץ הקודש.
פרופ' אקהארדט היה חייב להגן על כבודו, אבל בלי לבטל דעת תורה. הוא הכין מסכת מחושבת של בעד ונגד – אבל כדי לסכם אותה באופן שיגן על התזה שאותה הציג בפזיזות באותו כנס חסר מזל, הוא היה חייב למצוא אסמכתא יהודית לאמירתו של הרופא הגוי.
השמש שקעה והוא חזר אל המחשב, כדי לנבור במחילות הגוגל, אולי ייקָרה לפניו אותו פוטנוט גואל; איזה רב שפסק שלפרפר אין נשמה של גולם.
הוא לגם מן המשקה, ראשו נפל על המקלדת, והוא שקע בשינה עמוקה.
עם בוקר פקח את עיניו וראה על הצג שיר מרצד:
עייף וכבד נחת הנשר על בדי המנדרינה
עיניו סיפרו תפארת המדבר
וכשירקיבו הפירות בקיץ
אל המדבר ישוב.
הנשר הגדול! הרמב"ם!
איזה גולם אני! היכה פרופ' אקהארדט על מצחו. הוא זחל אל החלון הפתוח, ומן החלון פרח פרפר קל אברה ויפה כנפיים.
פנחס ענברי - מזרח תיכון מסובך במילים פשוטות 