מצב לא אידאלי למלחמה מול איראן

Office of the Iranian Supreme Leader via AP

המנהיג העליון של איראן עלי חמינאי בתפילת עיד אל-פיטר בטהראן, 10 באפריל 2024

מה שיש לשים לב אליו במתקפה האיראנית על ישראל הוא מה שלא קרה – הפעם הזאת לא ניצבה לימין ישראל הקואליציה הערבית-סונית, וישראל התמודדה מול האתגר רק עם ארצות הברית.

למה זה חשוב? מכיוון שכעת, כאשר שוקלים את התגובה של ישראל על מתקפת הטילים מאיראן, יש להביא בחשבון כי אין לישראל את הנדבך התומך האזורי שהיה לה לפני שסגרה את מעבר רפיח בפני מצרים, האמירויות ואינדונזיה. מדינות אלה היו מעוניינות להתמודד באתגר של היום שאחרי בעזה כחלק מן הברית האזורית מול איראן.

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

ישראל שוקלת תגובה לאיראן, אך ללא הנדבך התומך האזורי שהיה לה לפני שסגרה את מעבר רפיח בפני מצרים, האמירויות ואינדונזיה, שרצו להתמודד על שיקום עזה כחלק מהברית האזורית מול איראן

כעת, ישראל לבד בעזה עם חמאס ואונר"א ולבד מול איראן, ומכאן שכל הדיבורים על מכה קשה נגד תעשיית הנפט או מתקני הגרעין הם קצת מופרכים. ואם מוסיפים לזה את הרוח האנטי-אמריקאית היוצאת ממקורבי ראש הממשלה, הרי יציאה למלחמה תוך העמקת הבידוד המדיני היא די בעייתית.

כאשר אנו בוחנים את ההיערכות האזורית ממעוף הציפור, הרי שהמטרה של איראן בהפעלת חמאס ב-7 באוקטובר – לפורר את הברית הסונית-ישראלית, הצליחה בגדול. לא מעט בעזרתה האדיבה של ממשלת ישראל. וזה מגביל את היכולת של ישראל לבחור מטרות אסטרטגיות באיראן דווקא בשעת כושר זאת.

התפוררות הברית הישראלית-סונית גרמה לאיראן לקבל החלטות חשובות אחרי המכות הקשות שספגה עם חיסול חסן נסראללה ושאר צמרת חזבאללה. התגובה הראשונה של המנהיג הרוחני האיראני עלי ח'אמנאי בדרשת יום השישי הייתה, כי איראן לא תמהר לקבל החלטה תחת רושם הרגש.

מייד אחריו, נשיא איראן מסעוד פזשכיאן אמר כי איראן מוכנה להניח את נשקה. כלומר, ברגע ההוא לאיראן לא הייתה כוונה לצאת להרפתקה מול ישראל בגלל שאיזה ערבי, אפילו שיעי נכבד כמו נסראללה, מצא את מותו בצורה מבישה.

לאיראן לא הייתה כוונה לצאת להרפתקה מול ישראל בגלל נסראללה, אך התפוררות הברית הישראלית-סונית גרמה לאיראן לקבל החלטות חשובות אחרי המכות הקשות שספגה עם חיסול נסראללה וצמרת חזבאללה

הרוח הזהירה מאיראן נתפסה מייד בלבנון, ומנהיג אמל, השיעי, נביה ברי, התחיל במגעים עם צרפת וארצות הברית לפתרון מדיני. זה נמשך עד שבבת אחת השתנתה הרוח בטהרן, שוב לכיוון המשך הלחימה ושיקום חזבאללה, ונבי ברי משך את יוזמתו.

על רקע זה יש להבין את ביקורו של שר החוץ האיראני בביירות. מקורות לבנוניים דיווחו כי אין ללכת שולל אחרי זהותו של השליח, דיפלומט ולא איש צבא (כדי למנוע את חיסולו?). הוא בא להכשיל את כל המגעים הדיפלומטיים שאיראן איננה חלק מהם.

מה קרה? קרוב לוודאי שמשמרות המהפכה הבינו את חומרת התוצאות הקשות עבורם אם איראן תיבהל מן ההצלחות של ישראל. אבל נראה כי ההחלטה לא לוותר על הקו המיליטנטי בכל מחיר, התגבשה אחרי שראש הממשלה, בנימין נתניהו, איים ישירות על המשטר בטהרן. מתברר שלא רק לביבי חשובה הממשלה שלו, גם לאייתוללות חשוב השלטון שלהם, וזה כבר יצא ממסגרת של תגובה על חיסולם של ערבים, אלא האש נוגעת בשולי גלימתם.

להתפוררות הברית הישראלית-סונית יש משמעות של שיקום הקשת השיעית, ועל פי מקורות במחתרת הסורית, המהלך החדש מדבר על בניית קשת סונית-שיעית בסוריה שתתבסס על התפייסות תורכית-סורית. זה עדיין לא קורה, אבל מזה זמן רב, איראן עסוקה במיסיון שיעי בסוריה, דווקא במקומות שהיו מעוזי הסונה. היא מנצלת את עוניים של הסורים כדי לגייס ילדים למחנות אינדוקטרינציה, כדי להקים מתוכם דאעש שיעי.

מה שעוד מחליש את היכולת של ישראל להכות מכה אסטרטגית באיראן בתנאים של בידוד אזורי ובינלאומי, הוא החשש של סעודיה ומדינות המפרץ שהתגובה האיראנית על מתקפה ישראל – תפגע בהם.

נראה כי ההחלטה לא לוותר בסופו של דבר על הקו המיליטנטי בכל מחיר, התגבשה אחרי שנתניהו איים ישירות על המשטר בטהרן. מתברר שלא רק לביבי חשובה הממשלה שלו, גם לאייתוללות חשוב שלטונם

איראן כבר תקפה את תעשיית הנפט של סעודיה, ומתקפה על התעשייה הכימית עלולה להמיט על סעודיה אסון אקולוגי. לפיכך, אין להתפלא כי שוב התחדשו המגעים בין סעודיה לאיראן על חימום היחסים ביניהם. סעודיה צריכה הבטחה איראנית שלא תתקוף אותה, ובתמורה איראן תדרוש מסעודיה שלא להרשות לחיל האוויר הישראלי לעבור בשמיה.

למרבה האירוניה, קריאה נכונה של מטרות המתקפה האיראנית הייתה מובילה לכך שהיא כוונה לבסיסי צה"ל. כלומר, היא אומרת לישראל: היינו מוכרחים לפעול, ובעוצמה, אבל לא בכל העוצמה. אם תעלו מדרגה – גם אנו יכולים.

אז אני לא יודע מה ישראל תחליט לעשות. מה שכן, לצאת למלחמה כשזו לא שעת הכושר הטובה ביותר, בתנאים האזוריים והבינלאומיים שיכולים היו להיות הרבה יותר טובים – זה מצב שרחוק מלהיות אידאלי למלחמה מול איראן.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על בבעיה הפלסטינית. הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" – על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.