החטופים הם לא מסקטור שרלוונטי לממשלה – ולכן האדישות לגורלם
יונתן זינדל/פלאש90
משה גפני מתעמת עם יצחק גולדקנופף במליאת הכנסת, 20 בדצמבר 2022
במלאות שנה לשבעה באוקטובר, אפשר לומר שישראל לא שינתה דבר בתהליכים אשר הובילו לטבח. אדרבא, תהליכי ההרס רק התחזקו והעמיקו.
למעשה, אנו חוזים בשני עמים שונים. עם אחד ממלכתי, נטוע בערכי המערב, דמוקרטי, טכנולוגי ומוביל את המלחמה לניצחון. זאת בעוד שהעם השני, המיוצג על ידי הממשלה, נטוע בדת, ולא רק שאינו משתתף במאמץ המלחמה, אלא שהוא אף מחבל בו.
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
אנו חוזים בשני עמים שונים. עם אחד ממלכתי, נטוע בערכי המערב, דמוקרטי, טכנולוגי ומוביל את המלחמה לניצחון. זאת בעוד שהעם השני – לא רק שאינו משתתף במאמץ המלחמה, הוא אף מחבל בו
ממש בימים אלה קרו שני אירועים שהמחישו זאת. האחד – מה שהתרחש מאחורי הקלעים בעת חיסולו של מנהיג חזבאללה, חסן נסראללה, והשני – אדישות הממשלה לנוכח משבר התחבורה האווירית שהותיר אלפי ישראלים בחו"ל בלי יכולת לחזור לארץ.
במקרה הראשון התפרסמו גרסאות שונות לגבי מה שקרה באמת. הגרסה של תומכי בנימין נתניהו היא שהוא ידע מראש על החיסול, אישר אותו לפני שעלה לנאום, על מנת שנסראללה וחבריו יתכנסו בדאחיה, כדי לאפשר את חיסולם.
לעומת הגרסה הזאת, יש גרסה אחרת שטוענת כי נתניהו ניהל את ההתייעצויות, ומול דרישות הצבא שיישאר בארץ ויורה על ביצוע החיסול, הייתה התנגדות לכך מצד השרים הסקטוריאליים, בראשם בצלאל סמוטריץ', מתוך שיקול שהחיסול יעלה את קרנו של שר הביטחון יואב גלנט, ויכשיל את החלפתו בגדעון סער, מה שבאמת קרה בסופו של דבר.
התנגדות השרים הסקטוריאליים, כך נטען, נבעה מכך שסילוקו של גלנט היה חשוב לחלקים בקואליציה כדי לקדם את חוק ההשתמטות ואת שאר ענייני הרבנות והדיינים.
כלומר: בשיקול של הישג אסטרטגי היסטורי מול פוליטיקה דתית וסקטוריאלית, נתניהו העדיף את הפוליטיקה הסקטוריאלית. הוא לא קיבל החלטה קונקרטית לגבי החיסול וטס לניו יורק. לפי גרסה זו – גלנט וצה"ל ניצלו את ניתוק הקשר אתו כאשר עמד על דוכן הנואמים כדי לבצע את החיסול, ובכך חיסלו גם את פיטוריו של גלנט.
בימים אלה קרו שני אירועים שהמחישו זאת. האחד – מה שהתרחש מאחורי הקלעים בעת חיסול נסראללה. השני – אדישות הממשלה לנוכח משבר התחבורה האווירית, שלא איפשר לאלפי ישראלים לחזור מחו"ל
איזו משתי הגרסאות היא הנכונה? באחד ממאמריו ערב ראש השנה, העיר הפרשן המעורה בפרטים, רונן ברגמן, כי במשרד ראש הממשלה משנים פרוטוקולים, או בלשונו: "רק ימים, תחקירים ופרוטוקולים (שטרם זויפו) יגלו מה בדיוק עמד מאחורי תהליך קבלת ההחלטות שבו הפך הדרג המדיני פניו". ופרשן אחר, משה נסטלבאום, קבע כי משרד ראש הממשלה הוא פס ייצור לספינים. כלומר: אין אמון בהודעות ראש הממשלה, ומקורביו.
אשר לעניין התחבורה, לא רק שאלפי ישראלים נתקעו בחו"ל בגלל הסתלקות חברות התעופה הבינלאומיות מישראל, והממשלה לא נקפה אצבע כדי לחלץ אותם. גם אלפי חיילים שנתקעו בבתיהם בגלל היעדר תחבורה בשבת וחג, לא יכולים היו להתייצב ביחידותיהם כי הממשלה לא דאגה לתחבורה מתאימה.
לעומתם, למען המתפללים הדתיים באומן שבאוקראינה נעשו סידורים מיוחדים כדי להטיסם לטקסים הדתיים, ולהחזיר אותם בשלום לבתיהם דרך רומניה. כלומר: הממשלה הזאת מרגישה מחויבת לצאת מגדרה כדי לסייע לסקטורים הדתיים התומכים בה פוליטית – ולא לממלכתיות הישראלית ולאזרחיה.
הדוגמאות האלה ממחישות מדוע הממשלה הזאת לא מרגישה מחויבת לעשות עסקה לשחרור החטופים. הלכודים במנהרות עזה לא שייכים לסקטורים המרכיבים אותה. הם לא "מתפללי אומן". והאדישות כלפיהם דומה לאדישות לגורלם של הישראלים שנתקעו בחו"ל, ואין מושיע.
בסופו של דבר, הממשלה הזאת מגשימה את החזון ששרטט המנהיג החרדי, משה גפני, לפיו חצי עם יילחם וחצי עם ילמד תורה. יצחק גולדקנופף תהה מה רע, ולצדקת אורית סטרוק נעשה נס.
הדוגמאות ממחישות מדוע הממשלה הזאת לא מרגישה מחויבת לעשות עסקה לשחרור החטופים. הלכודים במנהרות עזה לא שייכים לסקטורים המרכיבים אותה. הם לא "מתפללי אומן" או לומדי תורה בישיבות
במילים אחרות: לגבי ההבטחה החגיגית לפיה ששום דבר לא יהיה כמו 6 באוקטובר – אז הכל נשאר כמו 6 באוקטובר, אפילו הפך גרוע יותר.
פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על בבעיה הפלסטינית. הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" – על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.
פנחס ענברי - מזרח תיכון מסובך במילים פשוטות 