מה שהיה מצער ביותר בסיום 25 שנות החכרת נהריים וצופר היה לא רק עצם הצורך לפנות את השטחים האלה, אלא גם הדרך שבה נסתיים הפרק הזה ביחסי ישראל וירדן. המלך עבדאללה הכריז בפרלמנט הירדני כי הממלכה לא תוותר על אינטש מאדמתה, היא תציב דגל ירדן בולט בנהריים, אצבע בעין מול ישראל, ותעשה טקס "שחרור" של נהרים מול השכנים הישראלים.

אלה צעדים של עויינות ואיבה, שעלולים להסתיים בסיום פרק השלום.

מדוע החליט המלך עבדאללה ללכת בדרך הזאת? ראשית כל, הוא איננו המלך חוסיין, אשר הבין את חשיבות היחסים המיוחדים עם ישראל. הוא ביקר בישראל בחשאי כמה פעמים, וביקור האבלים אצל משפחות התלמידות שנרצחו בנהריים, היה אירוע מכונן ביחסי ישראל וירדן, אבל עם עלייתו של הבן עבדאללה, לא היה להם המשך.

שנית, יש לשים לרטוריקה של המלך עבדאללה האופיינית לפן ערביות. "לא נוותר", "לא נתפשר" וכו' אלה ניסוחים של הפן ערביות אשר כבר הביאו לחורבנה של סוריה, של חוסר היכולת של ישראל להתפשר עם אשף,  על חוסר היכולת של אשף וחמאס להגיע להסכם ועוד. מה שהיה מיוחד להסכם עם ירדן היה דווקא הנכונות להתפשר כפי שבדברים לידי ביטוי בהסכמי החכירה בנהריים ובצופר ולפני כן בהסכם עם מצרים של סאדאת על טאבה.

המלך עבדאללה חזר לניסוחים של הפן ערביות בעקבות כשלון המרד בסוריה, ומראית העין של ניצחונו של אסד המייצג את הפן ערביות.

ובכלל, דעת הקהל בעולם הערבי נחלקת בין אלה שחוו את מוראות ההרס של הפן ערביות לבין אלה שההרס הזה פסח עליהם. כסוריה התגבשה דעת קהל שלא ישראל היא האוייב, אלא אסד הפן ערבי, ודאעש הפן איסלאמית. בעיראק נשמעים בגלוי תחושות חרטה על אובדנה של יהדות עיראק שעזבה בגלל הפן ערביות. בלבנון רבים מסרבים לדרוך על דגל ישראל, כדרישת חיזבאללה.

למזלה של ירדן, הסער הערבי פסח עליה, ויש לקוות שהיא תשמור על בטחונה גם בעתיד, אבל מבחינת היחס לישראל דעת הקהל נשארה שלילית, כפי שהיה בסוריה לפני המרד.

ומה שיותר חשוב, המלך והפלסטינים ברבת עמון מתקרבים אלה לאלה בגלל התסיסה שאיננה נגמרת בקרב השבטים הבדווים שעל נאמנותם נסמך הכתר ההאשמי. המלך חייב לשמור על הבירה ירדן רגועה מול הפריפריה התוססת ורבת עמון היא פלסטינית.

ומעל לכל אלה, ירדן מלכתחילה החליטה לעשות שלום רשמי עם ישראל, כי חששה שאחרי הסכמי אוסלו ישראל תמסור את הר הבית לאשף. אבן הפינה של ההסכם כולו הוא הסעיף השומר על תפרידה של ירדן על הר הבית, ומתן העדיפות לתפקידה על ההר בהסדרי הקבע.

הסכמי הסטטוס קוו על בר הבית הם הבסיס להסכם השלום עם ירדן. לדעת ירדן, ישראל מפירה את הסטטוס קוו בעידוד צביון יהודי להר בניגוד להסכם הקובע כי הרחבה שעל ההר תהיה בעלת צביון מוסלמי בעוד רחבת הכותל תבטא את הצביון היהודי.

הרמז העבה של המלך עבדאללה היה כי לא יהיה שלום אם רחבת המסגדים לא תשמור על צביונה המוסלמי. ישראל צריכה לבחור בין בית כנסת על ההר לבין השלום עם ירדן.