ההתפחויות במצרים הם קודם כל מאבק פנימי של המצרים על עתידם, אבל יש לשים לב למערכות התמיכה האזוריות והעולמיות בצדדים הנאבקים במצרים, והמצב המוזר הוא שארה'ב מוצאת עצמה בצד הלא נכון של המתרס.
הנשיא אובאמה נראה כמי שמשלים עם התהפוכות הדרמטיות במצרים, אבל הוא עדיין דורש את שחרורו המיידי של מורסי והחזרת מצרים למסלול אזרחי- כלומר: או שמורסי המשוחרר יחזור לשלטון שהרי ההפגנות למענו רק יתעצמו, או שבבחירות שיוקדמו שוב ינצחו האחים המוסלמים.
מה שמוזר הוא שלארה'ב יותר חשוב שהאחים המוסלמים יחזרו לשלטון אפילו יגרום הדבר לקריסת הצבא המצרי, והיא מוצאת עצמה מול בעלי בריתה המסורתיים— סעודיה ואמיריות המיפרץ. במתרס של ארה'ב נמצאים איראן ותורכיה התומכים באחים המוסלמים.
מערכת בריתות כזאת אגב, חייבת לעורר הערכה מחדש לגבי נחרצות התפיסה של מאבק סונה-שיעה. נכון כי בסוריה ובלבנון העימות הזה גלוי לעין, אבל בעזה למשל חמאס קשורה באיראן ובתורכיה. גם בכורדיסטן סוריה יש הסכמה איראנית-תורכית שהיא חלק מהסכם ארדוואן-אוג'לאן הפרו איראני, וכעת תורכיה ואיראן מוצאות עצמן באותו צד נגד הצבא סעודיה והמיפרץ- וארה'ב במקום להתייצב לצד בעלי בריתה המסורתיים- מוצאת עצמה נגדם.