האם נתניהו חושף את ישראל לסכנת מבול אל-אקצא טורקי משודרג?
Iranian Presidency / AFP
נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן נפגש עם נשיא איראן מסעוד פזשכיאן בשולי העצרת הכללית של האו"ם בניו יורק, 24 בספטמבר 2024
עכשיו, כאשר המלחמה באיראן מאחורינו, עלינו לשים לב לסכנה חדשה שיש לתת עליה את הדעת – טורקיה. על מנת להבין את הסכנה מטורקיה עלינו להבין מה קורה בסוריה.
בשורה התחתונה, המאבק על סוריה הוא בין סעודיה ו"הערבים" מצד אחד, לבין טורקיה וקטאר ו"המוסלמים" מצד שני על הגדרתה של סוריה – האם היא מדינה "ערבית" או מדינה "מוסלמית".
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
בשורה התחתונה, המאבק על סוריה הוא בין סעודיה ו"הערבים" מצד אחד, לבין טורקיה וקטאר ו"המוסלמים" מצד שני על הגדרתה של סוריה – האם היא מדינה "ערבית" אן מדינה "מוסלמית"
סעודיה דוחפת בכל הכוח שהמזרח התיכון יחזור להיות ערבי, כמו שהיה לפני הסער הגדול שטלטל אותו, והִזְרים אליו, בייחוד לסוריה ולעיראק, זרים רבים, מוג'אהידון מכל קצווי עולם. בסוריה במיוחד הם תפסו את מקומם של הערבים שברחו.
עוד כאשר בשאר אל-אסד נשא ונתן על שובו לליגה הערבית, סעודיה העמידה בפניו תנאי של שיבת הפליטים הסורים למולדתם. הוא כמובן הבטיח, אבל לא קיים. בעקבות זאת סעודיה משכה ידה ממנו, וכעת עם עלייתו של אבו מוחמד אל-ג'ולאני – שוב סעודיה, במגעיה עמו, עמדה על הגדרתה של סוריה כמדינה ערבית.
ג'ולאני הבטיח, אבל מקור כוחו הוא הכסף של קטאר והגב של טורקיה, ומאחר שלא הצליח להתגבר על המיליציות שעל כידוניהן נכנס לדמשק, הוא הלך בקו של טורקיה וקטאר. ג'ולאני הכניס למה שקרוי הצבא הסורי זרים רבים, צ'צ'נים, אויגורים, סינים ודומיהם, בעלי עבר דאעשי, ועל פי בכיר האופוזיציה הסורית, כמאל לבוואני, הרוח הדאעשית הנושבת בסוריה גרמה לפיגוע הקשה בכנסיה האורתודוכסית בלב דמשק.
הגדרתה של סוריה כמדינה ערבית הייתה בה משום הגנה כלשהי על הנוצרים "הערבים" – אבל ההגדרה "המוסלמית" משאירה אותם חשופים.
ההגנה על ערביות המזרח התיכון מול מאמצי קטאר וטורקיה לאסלם אותו – חדרה גם לעולם השיעי. כך למשל בלבנון, מייד אחרי שחזבאללה נרתם למאמץ האיראני לשמור על בשאר אל-אסד, קמו כוחות מרכזיים בשיעה הלבנונית, כמו שיח' סובחי טופיילי, שהיה בעברו מזכ"ל חזבאללה, שהתנגדו להיגררות השיעה אחרי איראן. תופעות דומות התעוררו בשיעה העיראקית, כאשר סירבו לתת את הבכורה בשיעה לאוניברסיטת קום הפרסית במקום לנג'ף ולכרבלא שהן לבה האמיתי של השיעה, והן ערביות.
הגדרת סוריה כמדינה ערבית סיפקה הגנה כלשהי על הנוצרים "הערבים" – אך ההגדרה "המוסלמית" משאירה אותם חשופים. ההגנה על ערביות המזה"ת מול מאמצי קטאר וטורקיה לאסלמו – חדרה גם לעולם השיעי
כעת, סירובו של מנכל חזבאללה, נעים קאסם, לסייע לאיראן בשעת מצוקתה, משלימה את המעגל, וחזבאללה מתייצבת לצד מדינת לבנון הערבית – לא עוד במסגרת הפרוקסים של איראן.
ואין זה מקרה שמי שמממן את שיקומה של לבנון הערבית היא סעודיה, ומי שמתחזק את סוריה המוסלמית היא קטאר.
כעת, נשאלת השאלה לצד מי ניצבת ישראל – לצד קטאר, עם ג'ולאני "המוסלמי", או עם המחתרת הסורית "הערבית" שבגולה?
למרבה הצער, ישראל מתייצבת לצד קטאר "והמוסלמים", ולא לצד סעודיה "והערבים", ובכך מקרבת את דאעש עם טורקיה לגבולותיה. התמיכה של ישראל בדרוזים של דרום סוריה עלולה להתברר כלא מספקת, אחרי שצבא המיליציות המוסלמי של ג'ולאני יצבור כוח. במקרה כזה, מה שראינו בכנסייה האורתודוכסית בדמשק, ומה שראינו בטבח העלווים, עלול חלילה לרדת דרומה.
רג'פ טאיפ ארדואן מרבה לדבר באחרונה על כך שלא ירשה (לישראל) לחלק את סוריה לסייקס-פיקו חדש. הוא מתכוון בראש ובראשונה לכורדים, המאיימים על שלמות טורקיה עצמה, אבל גם על התגבשות חבל דרוזי מקורב לישראל.
ובכלל, אולי הגיעה השעה לעשות בקרת נזקים על החלטת בנימין נתניהו להעדיף את קטאר על פני סעודיה כבעלת ברית ראשית במזרח התיכון.
כולנו זוכרים איך באמצע השנה שעברה המזרח התיכון כולו התגייס להגן על ישראל במתקפת הטילים והכטב"מים הגדולה. איראן שיגרה לעברנו 200 טילים וכטב"מים שהופלו במאמץ משותף של ישראל, ארצות הברית, בריטניה – והכי חשוב: סעודיה, מדינות המפרץ וירדן. חלקם הגדול של הטילים יורט מעל ירדן בידי צבא ירדן. הנזקים מן המתקפה המרוכזת הזאת היו מינימליים.
למרבה הצער, ישראל מתייצבת לצד קטאר "והמוסלמים", ולא לצד סעודיה "והערבים", ובכך מקרבת את דאעש עם טורקיה לגבולותיה. התמיכה של ישראל בדרוזים של דרום סוריה עלולה להתברר כלא מספקת
זאת יכולה הייתה להיות נקודת הזינוק של ברית המזרח התיכון של ישראל ו"הערבים". סעודיה התנתה שני תנאים שהיו טובים לישראל, אבל רעים לממשלה: התקדמות מוחשית בבעיה הפלסטינית, וסילוקם של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' מן הממשלה.
בעניין הפלסטיני, סעודיה לא משתפת את אבו מאזן בשום מהלך, כך שכל הדיבורים על מדינה פלסטינית הם מס שפתיים, שנדרש בגלל הרושם הקשה של מלחמה עזה בציבור הערבי באזור כולו.
התשובה של ישראל הייתה סגירת מעבר רפיח, כלומר סילוקן של סעודיה והמפרציות מעזה. נתניהו בחר בבן גביר ולא במוחמד בן סלמאן, ונשאלת השאלה: האם הנזקים הגדולים שנגרמו לישראל במתקפות הטילים האיראניות נבעו מן הבחירה ההיא? האם מה שישראל יכולה הייתה לעשות כאשר כל המזרח התיכון הערבי התייצב לצדה, היא לא יכולה הייתה לעשות כאשר נשארה לבד? הסיוע האמריקאי לא הספיק, מסתבר.
יתר על כן, בואו נניח לרגע שמטוסי חיל האוויר היו יוצאים מבסיסים בסעודיה, ולא מן הנגב – האם הם לא יכלו להגיע לטווחים הרבה יותר עמוקים באיראן, ומהר יותר? האם כל פרשת פורדו הייתה נראית אחרת?
ובכלל, מה עם כל הדימוי של ישראל בעולם – אילו יישראל הייתה נלחמת עם הערבים ולא נגדם?
האם הנזקים הגדולים שנגרמו לישראל במתקפות הטילים נבעו מבחירת נתניהו בבן גביר במקום בבן סלמאן? האם מה שישראל הצליחה לעשות כשכל המזה"ת הערבי התייצב לצדה, היא לא הצליחה לעשות כשנשארה לבד?
לא בטוח שהמלחמה נגד איראן הסתיימה, ואולי נזדקק לסבבים נוספים. לא עדיף שנתמודד מול איראן מתוך סעודיה ויחד עם סעודיה, ולא נהיה תלויים "בתיווך" הקטארי, בעל הברית של איראן?
התסריט הזה הוא חלום הבלהות של נשיא טורקיה, ארדואן, ויש לשים לב לנאום שנשא לאחרונה באיסטנבול בכנס שיתוף הפעולה האסלאמי. בשורה התחתונה הוא הושיט יד לשיתוף פעולה לאיראן "המוסלמית" והתעלם מן "הערביות".
בסאבטקסט, במסר שלא נאמר, עמד חוסר היכולת של ארדואן לקבל את זה שישראל היא מעצמה אזורית. בתרבות המוסלמית שלו הוא יכול לקבל את המשוואה ההיסטורית שהעות'מאנים הסונים לוחמים בפרס השיעית, אבל הוא לא מסוגל לעכל שהיהודים הנחותים, בני החסות של האסלאם – הם המעצמה האזורית.
קשה לארדואן לעכל את זה שמי שעומד בפני חידוש החליפות העות'מאנית הם היהודים – השולטים על שמי סוריה. אם זאת איראן – קשה לו שכלית ומעשית, אם אלה היהודים – קשה לו רגשית.
לנוכח זאת יש להיזהר בדברי הרהב של השרים למיניהם. אולי מוטב שניתן למעשים לדבר, ולא לדפי המסרים? גם ענווה זה כוח, אולי יותר מרהב.
אבל, לא רק הסאבטטסט מטריד, גם הטקסט עצמו. מה שיש לשים לב אליו הוא שארדואן שוב העלה את מסגד אל-אקצא לראש שמחתו, וקבע את שחרור המסגד כיעד של העולם המוסלמי בהנהגתו. זוכרים את ההכרזות של המיליציות של ג'ולאני ביום שנכנסו למסגד אומיה הגדול בדמשק? הם אמרו: "ומכאן לאל-אקצא!" וזה בדיוק מה שאמר ארדואן. אבל, יש לשים לב לעוד דבר. מה שהמיליציות של ג'ולאני עוד אמרו באותו יום – שאחרי אל-אקצא – הם ישחררו את מכה.
בסאבטקסט, ארדואן יכול לקבל את זה שבתרבות המוסלמית שלו העות'מאנים הסונים לוחמים בפרס השיעית, אבל הוא לא מסוגל לעכל שהיהודים הנחותים, בני החסות של האסלאם – הם מעצמה אזורית
אז, בנאומו של ארדואן באיסטנבול, כאשר פנה אל המעצמות "המוסלמיות" שאותן הוא מבקש לאחד – הוא אומנם הזכיר את סעודיה לטובה על מאמציה לטובת עזה, אבל בכל המסרים האחרים הטמיע מסרים מסוכנים לסעודיה, והם הבינו מסרים אלה היטב.
כאשר מנה את הערים החשובות לאסלאם הוא התעלם ממכה, ומנה רק את אל-מדינה, לצד דמשק, ג'קרטה וכו', וכאשר קשר כתרים לאל-אקצא – הוא התנסח בנוסח של האחים המוסלמים על כך שהיא "הקיבלה הראשונה", כלומר: כיוון התפילה הראשון של המוסלמים ועדיפה על מכה. כי ירושלים היא הראשונה שנבחרה להיות כיוון התפילה, לפני מכה – "הקיבלה השנייה".
לסעודים יש הגדרה אחרת של ירושלים, ומבחינתם היא "השלישית שאחרי שני החרם" – כלומר מעמדה הקדוש של ירושלים מגיע רק אחרי מכה ואל-מדינה, ואילו מסגד אל-אקצא איננו חַרַם – הוא מסגד רגיל שאין לו המעמד המיוחד ובעל החשיבות היתרה של חַרַם. לשיטתו יש רק שניים כאלה – מכה ואל-מדינה.
מבחינת ארדואן, מעמדה המיוחד של ירושלים בעיניו לא קשור רק להתנגדות לישראל, אלא גם להתנגדות למעמד הבכורה של מכה.
אבל ישראל נשארת דבקה בקטאר, והקשר הזה חושף את ישראל לעוד סכנה. נתניהו מרשה לבן גביר לעשות את הפרובוקציות שלו על הר הבית, וזה בדיוק מה שארדואן צריך כדי לאחד את העולם המוסלמי נגד ישראל וסעודיה.
מן המסמכים האחרונים שפורסמו מן הארכיון של יחיא סנוואר – מנהיג חמאס קבע במפורש את הפרובוקציות של בן גביר כגורם שעליו הוא לא יכול היה לעבור על סדר היום. מבול אל-אקצא הוא שם שלא נבחר באקראי, אלא כמותג שיאחד את כל הזירות נגד ישראל.
וזה בדיוק מה שאומר ארדואן עכשיו. יש לחשוש שמבול אל-אקצא של ארדואן לא יהיה מבול של כפכפים.
ישראל דבקה בקטאר, מה שחושף אותה לסכנה. הפרובוקציות של בן גביר על הר הבית הן מה שארדואן צריך כדי לאחד את העולם המוסלמי נגד ישראל וסעודיה, ויש לחשוש שמבול אל-אקצא שלו לא יהיה עם כפכפים
סעודיה מחכה להסדרי סטטוס קוו חדשים על הר הבית כדי לבלום את טורקיה, אבל ארדואן מחכה לבן גביר כדי לאחד את האסלאם, לפרוץ קדימה לשחרור אל-אקצא, עם מבול אל-אקצא משודרג.
פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" – על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.
פנחס ענברי - מזרח תיכון מסובך במילים פשוטות 