שני אירועים רבי משמעות קרו השבוע בפוליטיקה הפנימית בישראל, שיכולים לבשר את סופה של תקופת נתניהו, וישנו את מפת הפוליטיקה הפנימית בישראל. האחד, נצחונו של יאיר גולן לראשות מפלגת העבודה, והשני הקמת חדר מלחמה ביוזמת אביגדור ליברמן הכולל את סער, לפיד ובנט שמטרתו המוצהרת היא להפיל את ממשלתו של נתניהו ולהאיץ תהליכים שיסתיימו באחת משתי התוצאות—הפלת הממשלה והליכה לבחירות, או בגידה של כמה מחברי הכנסת של הליכוד בנתניהו והפלת הממשלה בכנסת הזאת והקמת ממשלה חדשה מתוך המפלגות הנוכחות בכנסת הקיימת.

על מנת להבין את סיכויי התסריטים האלה, ואם יקרו בכלל, עלינו להבין את עומק המהלכים העוברים על הפוליטיקה הישראלית.

ראשית, שום מהלך לא יכול לצאת אל הפועל כל עוד בני גנץ וגדי אייזנקוט נשארים בממשלה של נתניהו, כי אפילו אם חברים בליכוד יחליטו לחצות את הקווים, עדיין גנץ ואייזנקוט מעניקים לביבי את רשת הביטחון מפני נפילה. הרבה מאוד תלוי יתרחש מומנטום של הקמת חדר המלחמה ושל נצחונו של יאיר גולן למימוש אחד מן התסריטים האלה, אם ממש עכשיו, ברגע זה, גנץ ואייזנקוט יפרשו ויצטרפו לחמל. אם ימזמזו את המהלך הזה, הרי יאבד המומנטום, ולביבי יהיה עוד מרחב נשימה. וביבי כמו ביבי, הוא כבר ימצה את כל ההזדמנויות שמרחב הנשימה יעניק לו מן ההשתהות של גנץ, אם בכלל יפרוש.

מה מניע את גנץ?  אנו רואים שפעם אחר פעם הוא הולך עם ביבי, ולא מרפה. בבסיס מהלכיו של גנץ יש ברית סמויה עם החרדים. הוא בונה את עתידו הפוליטי בהמשך הברית אתם, שכביכול הוא ימשיך אתם את מרכיבי בריתם עם הליכוד לימים שאחרי נתניהו, כאשר החרדים יכתירו אותו ליורשו של נתניהו כמנהיג ברית הליכוד חרדים.

כאשר אלה הם מרכיבי האסטרטגיה של גנץ, לא ברור איך יתחבר עם ליברמן ולפיד שעמדתם השלילית כלפי עם החרדים ידועה. מה עוד שהוא יצטרף ליוזמה של מישהו אחר – ליברמן – ויאבד את יומרתו להיות מנהיג הימין. אשר לבנט, בעודו מייצג את הכיפות הסרוגות, גם לו יש חילוקי דעות עם החרדים, ועוד בהיותו מנהיג הבית היהודי בינו לבינם הייתה נטושה מלחמה כבדה על המינויים לאדמיניסטרציות הדתיות, משרות של דיינים, ושאר משמשים בקודש, כאשר החרדים דחקו את הרבנים הסרוגים כמעט מכל תפקידיהם בלי רחמים ובלי פשרות.

לניצחונו של יאיר גולן משמעות אחרת. אין לו כוונה לשמר את מפלגת העבודה הקלסית, שעל פי הסקרים לא תעבור את אחוז החסימה, אלא להפוך אותה למסגרת שתקלוט את המחאה, ואחת הקבוצות המשמעותיות של המחאה, חוזה חדש, כבר הודיעה שתתייצב עם יאיר גולן. השותפה הטבעית של העבודה, מרץ, שלא עברה את אחוז החסימה, ונפילתה אפשרה את הקמת ממשלתו של נתניהו, וכעת על פי הסקרים היא עוברת בעוד העבודה נופלת. כמעט וודאי שמרץ תתחבר עם העבודה, ויחד עם קבוצות המחאה מפלגתו של יאיר גולן, אולי בשם חדש, יהיו מרכיב חשוב בכנסת הבאה – אם יהיו בחירות מוקדמות.

וזאת השאלה הגדולה. דווקא בגלל התגבשות האופוזיציה המאיימת, מרכיבי ממשלת הימין יתלכדו עוד יותר, יסתמו את הפרצות, כדי שהסכר לא ייפרץ. כך, שדווקא פרישה של גנץ בכל מועד שלא יהיה, יגביר את יצר ההישרדות של הממשלה, ושתישרף המדינה.

אחד הקלפים שנתניהו ישלוף מול הקואליציות המגבשות נגדו תהיה המדינה פלסטינית. זה פייק גמור. אין לרשות הפלסטינית יכולת או רצון להקים מדינה אמיתית, או לרדת לעזה ולקחת אחריות. מדינות ערב יודעות זאת והן לא סופרות את אבו מאזן כמרכיב ליום שאחרי. אין לרשות שום השפעה על כל התהליכים המתרחשים בעזה, אבל זה לא ימנע מביבי להפוך את "המאמץ למנוע מדינה פלסטינית" לססמת בחירות, ופה הוא יחולל פילוג בתוך האופוזיציה. יאיר גולן תומך ידוע של מדינה פלסטינית, בעוד ליברמן, סער ובנט – נגד. יאיר לפיד בעד, והמבחן שלהם יהיה להתגבר על ספין העל של ביבי, כדי לשמור על מסגרת משותפת.

לסיכום: התהליכים המתרחשים כעת באופוזיציה מסכנים את ממשלתו של נתניהו, וחשוב מאוד לעקוב אחר גנץ. אם יפרוש כעת, יעניק מומנטום למהלך, אבל אם ימזמז את פרישתו, או לא יפרוש בכלל, הוא נותן לביבי הזדמנות להיערך לאתגרים החדשים, ויש להעריך שביבי ישלוף את ספין המדינה הפלסטינית, כדי לעורר וויכוחים בתוכם, ומחסום בפני פורשים אפשריים מתוך הימין.

בינתיים, ביבי הוא פוליטיקאי על, ואין באופוזיציה דמויות שמסוגלות להתמודד מולו, לפיכך אני מעריך שהוא יתגבר גם האתגר הזה.