התראיינתי הלילה לאל-חורה על נירמול היחסים עם מרוקו, ואמרתי כי זה לא תוצאה של לחצים אמריקניים אלא תוצאה של אינטרס אזורי להתארגן מול ביידן, שמדינות המזרח התיכון חוששות שיחדש את הקשר שקשר אובאמה עם איראן והאחים המוסלמים.
כל מה שמכתיב את המדיניות של מרוקו היום זה הסהרה המערבית, או סהרה המרוקנית, כפי שמרוקו מגדירה זאת, וההכרה של ארה"ב בסהרה המרוקנית בתוספת אמצעיים צבאיים להגן על הסהרה הם היו הגורם המכריע לקראת כניסת ממשל ביידן שעלול לתמוך בעמדת האום השולל את הריבונות המרוקנית על שטח המריבה, ודוגל במשאל עם שאותו מרוקו שוללת.
כאשר נשאלתי אם סעודיה הייתה הגורם שתיווך מאחורי הקלעים בהסכם עם מרוקו אמרתי כי לדעתי היו אלה האמירויות, יותר מאשר סעודיה, כי ישראל והאמירויות פיתחו יחסי ברית לכל דבר ועניין הפרוסה על המזרח התיכון כולו, ובאשר לסהרה, האמירויות כבר פתחו משרדים לשירותים קונסולריים בסהרה ובכך קבעו עמדה חד משמעית לטובת מרוקו ונגד הפוליסריו ואלג'יריה.
אם כך, ישראל והאמירויות מתייצבות כבעלי ברית לטובת מרוקו בעניין הסהרה.
כשאר נשאלתי אם סעודיה היא הבאה בתור ל"צאת מן הארון" אמרתי כי על מנת להשיב על השאלה הזאת, יש להכיר את ההבדל בין סעודיה למיפרציות.
בעוד המיפרציות הן מדינות המייצגות את עצמן בלבד, ונוקטות מול ישראל צעדים המחייבים את עצמן בלבד, הרי סעודיה היא מעצמה ערבית ואיסלאמית וכל החלטותיה נובעות מראיית עצמה כמדינה אחראית על העולם הערבי והאיסלאמי.
להכרה רשמית בישראל תהיה משמעות על מעמדה, ועל פי זה היא תקבל את החלטותיה, אבל שיתוף הפעולה עם ישראל מול איראן ימשך ללא ספק, כולל תמיכה באיחוד האמירויות בקידום השלום עם ישראל.
פנחס ענברי - מזרח תיכון מסובך במילים פשוטות 