על ספרו של שמעון שבס "חבר" – עם הנביאים צריך לחזור אל נביאיו. לא לשחיתות

עכשיו, יותר מכל זמן אחר, אנחנו חשופים לסכנה הגדולה מן השחיתות, והסלטה המרהיבה של בני גנץ ממחישה לנו כי היעדר ערכים הפוסלים את השחיתות כעיקרון תרבותי איננה רק רעה חולה המאפיינת את הימין, אלא היא נטועה עמוק גם בשמאל, והיא בעצם בעיה קשה של עם הנביאים ששכח את נביאיו.

הזדמנות לעקוב אחרי שורשי כהות הערכים הזאת אפשר למצוא, שלא ברצונו, בספרו של שמעון שבס, "חבר" שיצא לאור לא מזמן בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד.

שמעון שבס הוא איש רב פעלים ומדינת ישראל חבה לו הרבה. הוא היה בולדוזר רציני שקידם פרוייקטים חשובים, התגבר על מכשולים בירוקרטיים מיותרים בקידום תוכניות פיתוח רבות, ותרומתו לשמור על הגולן ולפתח אותו לא תסולא בפז.

זהו במידה רבה מאוד ספר קינה על יצחק רבין, וצער עמוק על רציחתו ששינה את ישראל לעד. יש בו ביקורת אמיתית על מערכת המשפט שלא מיצתה את הדין עם המסיתים לרצח רבין, וישראל אוכלת את פרי הבאושים של המחדל הזה עד היום.  

אבל גישתו כלפי מערכת המשפט מטרידה. היום, אצל  יריב לוין, שרואה במערכת המשפט אוייב העם, ויש קולות בימין העמוק לעלות על בית המשפט ב 9D, הדברים כבר מהווים סכנה של ממש לדמוקרטיה ולעתיד המדינה בכלל, אבל זרעי האיבה לבית המשפט ולמערכת הצדק נבטו מזמן, ואנו נחשפים לזה בספרו של שבס.

הדילמה שעמדה לפני שבס הייתה – לקדם בכל הכח את הפרוייקטים הכלכליים שלו, למרות המהמורות הרגולטוריות והמשפטיות, ומה שיותר מובהק – לקדם את תהליך אוסלו הכל כך חשוב, או לכבד ולהגן על מערכת המשפט העומדת על עקרונותיה. שבס לא עמד במבחן הזה, ובעיקר באים הדברים לידי ביטוי ביחס לדרעי. הממשלה של רבין הייתה זקוקה לשס כדי לקדם את תהליך אוסלו. דרעי היה מושחת שהורשע בדין. שבס כעס על בית המשפט שקלקל את השלום.

בקונפליקט שהיה אז – שלום, או שחיתות, שבס בהגנה שהעניק לדרעי בחר בשלום. אבל שלום המבוסס על שחיתות, אולי איננו מציאה כל כך גדולה?

אולי בבלי דעת, שבס חשף איך סולם הערכים הפגום הזה פתח את השער לשחיתות של ימינו. כאשר גנץ איים בחקיקת חוקים נגד שחיתות כדי להצטרף לממשלת שחיתות – בא התהליך הזה לידי סגירת מעגל.

בתחנות הביניים שמענו כי "השחיתות יכולה לחכות" לאחרי הנסיגה מעזה, וכל דיבורי "האתרוג" שבאו לא מצד ימין, אלא מצד שמאל, וכמובן שתיקה כהודאה כאשר דרעי חזר למשרד הפנים כאילו כלום.

ישראל חייבת לעבור חינוך מחדש ערכי. הישראלים חייבים להבין כי אין לקבל את השחיתות כלל, כערך תרבותי, אפילו דתי – כחלק מתורת המוסר של הנביאים, ולא כלי עובר לסוחר בשוק הפוליטי.