מתחת לרדאר מתחולל התהליך האמיתי העובר על החברה הישראלית – הצטרפות הערבים אל הקולקטיב הישראלי, ובמידה רבה מאוד ההתגייסות הרחבה של הערבים ללכת ולהצביע היה מעין משאל עם בעד הצטרפות לישראל, וההתנתקות מרמאללה.
בשלב הזה ההצבעה הגדולה הייתה עבור הרשימה המשותפת, כי המפלגות הציוניות פיגרו אחר ההבנה מה קורה באמת ברחוב הערבי, אבל ברגע שהם יבינו זאת, ויפתחו את השערים לערבים, זה יבוא על חשבון המשותפת, היא יודעת זאת, ומתוך סיורינו בכפרים הערביים גילינו את הלחצים הגדולים שמפעילים פעילי המשותפת על פעילי המפלגות הציוניות כי הם מזהים בהם את הסכנה האמיתית.
גם ראשי המשותפת הפסיקו לדבר על "הפלסטינים המסכנים, הכיבוש, ההתנחלויות, פשעי המלחמה של ישראל", וכיוצא בזה ברגע שגילו כי הציבור הערבי לא בחר בהם בסבב הראשון בגלל דבקותם "בבעיה הפלסטינית". היחיד מכל ראשי המשותפת שעדיין מדבר בסיסמאות האלה, הוא עופר כסיף, נציג הבועה של השמאל התל אביבי שאין לו מושג מה קורה באמת אצל הפלסטינים ובוודאי שלא בקרב ערביי ישראל.
בשיחות שהיו לנו בכפר קאסם גילינו להפתעתנו כי הבוחר הערבי זנח את מרצ בגלל קרבתה למוקאטעה!
ערביי ישראל רואים היטב מה קורה ברשות הפלסטינית, ומה קורה בעולם הערבי, והוא מבין כי הוא בר מזל לחיות במדינה טובה דמוקרטית ופתוחה. הנוער בעולם הערבי הקורס נוהר לאירופה, וערביי ישראל לא צריכים להגר, יש להם אירופה בבית.
חוק הלאום קבע את הגבול בין "המדינה היהודית" לבין המרחב הערבי כשני מרחבים שונים. ביטול חוק הלאום אין פירושו ויתור על המדינה היהודית. להפך, החזרת ערך השיוויון לאזרחים הערבים רק יחזק את ערך המדינה היהודית, והמסר הסמוי של ההתגייסות לבחירות הוא העדפת ההישארות במדינה היהודית, ולא לעבור למדינה הפלסטינית.
פנחס ענברי - מזרח תיכון מסובך במילים פשוטות 