הופעתי בסוף השבוע ב i24 על המצב בלוב, ואמרתי כי השגיאה הגדולה של ארדוואן הייתה שהוא ניתק את עצמו מנאטו, וכעת עליו להתמודד מול רוסיה לבדו. ככל שהוא מתמרן ומותח את יכולותיו בסופו של דבר, רוסיה מקיפה אותו מכל הכיוונים, גם בים השחור, גם בסוריה, גם בים התיכון, וההכרח שלו לשלוח כוחות ללוב, זה בראש ובראשונה למנוע מרוסיה הקמת בסיס צבאי בים התיכון.
זה אינטרס משותף לו ולאירופה, ולפיכך אירופה תומכת בממשלת ההסכמה בעלת בריתו של ארדוואן, בעוד רוסיה תומכת בצבא הלאומי של חליפה חפתר.
אין לייחס חשיבות גדולה לכל ההסכמים שנחתמים בימים אלה, כי כפי שראינו בסוריה, רק המצב בשטח קובע, ולא כל ההסכמים.
רוסיה היא האוייב ההיסטורי הגדול, כי היא רוצה לחזור לקונסטנטינופול. ההסכם שחתם עם רוסיה על אידליב הוא טקטי. מכיוון שאינו יכול לשלוח את צבא תורכיה הרשמי ללוב, למרות האישור שקיבל מן הפרלמנט, הוא חייב לשלוח את המיליציות התורכמניות מאידליב, אבל אז הוא יחליש את ההגנה על אידליב, והוא צריך זמן לאמן כוחות חדשים.
פנחס ענברי - מזרח תיכון מסובך במילים פשוטות 