ראיתי בנטפליקס את "הסרט החם" של ימים אלה, "האפיפיורים", ואני רחוק מלהתלהב. מצד אחד, שני השחקנים המובילים את הסרט, אנתוני הופקינס וג'ונתן פרייס, משחקים באופן רגיש ומופלא, והמשחק המשובח שלהם מחזיק את הסרט, אבל לא כל כך התרשמתי מן הקונפליקטים, מן המסר של הסרט – ולא כל כך הבנתי על מה המהומה.
באשר לאפיפיור פרנציסקוס, עוד יש איזה בדל זיכרון הרודף אותו מימי הדיקטטורה בארגנטינה, אבל הוא לא היה משת"פ של הרודנות, אלא ניסה להציל את המסדר היישועי, וניפוח קשייו בסרט נראה מלאכותי בהשוואה לסבל הגדול האמיתי של הארגנטינאים באותם ימי חושך. לא השתכנעתי.
אשר לאפיפיור הגרמני, בנדיקטוס, שרוצה להתפטר – ממש לא הבנתי מה העניין. "אלוהים לא נותן לי סימן", זה לא מספיק טוב כדי להתפטר. יש כנראה משהו אחר, שאין מספרים לנו, או שלא סיפרו לנו מספיק טוב את מניעיו האמיתיים.
דווקא בגלל היותו גרמני, ובגלל קריאה סתמית של מוזג בבר שהוא "נאצי", לא ראינו שום התייחסות של אפיפיור גרמני לגבי השואה. הסבל המנופח של הארגנטינאי זוכה למנת יתר, וכל בדל נקיפות מצפון של גרמני כלפי ההיסטוריה של גרמניה – כלום. זה ממש לא מעניין אותו, אז אולי באמת בגלל זה אלוהים לא מדבר אתו.
אבל מה שכישראלי ממש מפריע לי זה הסב-טקסט של האפיפיור פרנציסקוס הארגנטיאי כלפי ישראל, ופה הסרט עושה תרגיל מלוכלך. מייד כאשר הוא מתייסר על ימיו בארגנטינה הרודנית מראים לנו את גדר ההפרדה אצלנו, כאילו יש קשר. וכדי להוסיף חטא על פשע – שוב מראים את הגדר בהקשר של פליטים מסוריה הטובעים בים.
עם כל הכבוד ליחס ההומני של פרנציסקוס לפליטים, הרי הם לא טבעו בים בגלל הגדר, אלא בגלל הנשק הכימי של אסד. אין בסרט שום התייחסות לפשעי המלחמה האמיתיים הקורעים את המזרח התיכון בימים אלה– ובכלל האפיפיור ההומני לא אמר מילה על הפשעים בסוריה, ותקנו אותי אם אני טועה.
ואולי הסב טכסט האמיתי של הסרט הוא הקשר בין ה BDS, הטריבונל בהאג והכניעה של אירופה לאיסלאם.
פנחס ענברי - מזרח תיכון מסובך במילים פשוטות 