בימים אלה, כאשר שאלת הצטרפותם של ערביי ישראל לשותפות פעילה במרקם הפוליטי הישראלי, עומדת גבוה בסדר היום הישראלי, הופיע ספרו המקיף והמתועד היטב של דורון מצא "מדיניות ישראל כלפי אזרחיה הערבים-פלסטינים. שורשים רעיוניים, תפיסות מעצבות, ומנגנוני ביצוע", (ניו יורק, 2019). על אף שדורון מצא השלים את הספר לפני ההתפתחויות האחרונות המעמידות של הרשימה המשותפת במרכז הדיון הציבורי, נראה כי הוא כבר צפה פני עתיד, ומבחינת הספר הציבור הפוליטי הערבי כבר החליט להשתלב במרקם הישראלי.

על אף שהספר עוסק בניתוח הצד הישראלי של המשוואה, ולא בערבי, הרי מתבררת תמונה מן הצד הערבי שעיקרה נכונות לקבל את מה שהמערכת הישראלית מוכנה להציע לה, ועיקרה – השתלבות כלכלית בישראל, אבל שמירה על המסגרת החברתית הנפרדת של הערבים בפרמטרים שאינם מאתגרים את החברה היהודית.

מכיוון שהספר עוסק בעיקר בצד הישראלי של המשוואה, הרי את שורשי היחס של ישראל כלפי המיעוט הערבי יש למצוא באתוס הציוני היונק מן הלאומיות האירופית שתפיסתה היא של "קצה", כלומר: קיצונית, שאינה מוכנה לקבל את האחר ומחפשת ליצור חציצה שבה המיעוט הערבי לא יתערבב במרחב היהודי. בכך נפרדה הציונות מן האתוס היהודי של "תווך" המבוסס על "שניים אוחזין בטלית" – כלומר: נכונות לקבל את האחר.

האתוס הציוני של "קצה", הכתיב את הצורך בממשל צבאי, שעיקר תפקידו היה לבודד את הערבים מן היהודים, ולמצמצם אותם בתחום שבו נמצאו, אזורים בגליל, במשולש ובנגב, אבל ביטול הממשל הצבאי הביא לידי ביטוי את ההכרה של ישראל שתפיסת "הקצה" איננה רלוונטית עוד, אבל לא עד כדי כך שתינתן לערבים היכולת להיכנס למרחב היהודי.

אומנם הספר הושלם לפני סערת חוק הלאום, אבל על פי הניתוח המעולה של דורון מצא, אפשר להבין מדוע הערבים לא כל כך התרגשו מן החוק, שלא כמו הדרוזים, כי למעשה דווקא תחת ממשלת הליכוד התרקמה הבנה שבשתיקה בינם לבין ישראל – הם לא יאתגרו את הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית, אבל במקביל יקבלו את התקציבים הגדולים לפיתוח הכלכלה והחברה הערבית. מבחינתם פירוש הדבר היה שהם איפסנו את "ניירות החזון" של האינטליגנציה הערבית שדחתה את החזון הציוני של מדינה יהודית, ובפרקטיקה המעשית השלימו על "תקרת הזכוכית" של מה שהציבור היהודי מוכן לקבל ומה הוא ידחה בתוקף.

רבין ניסח בזמנו עד להיכן הציבור היהודי מוכן לקבל את הערבים בתוכו: הכרה בתרבות ובדת הנפרדת – כן, הכרה בלאומיות נפרדת – לא.   היחס של הערבים לפרמטרים האלה היה חיובי, ורבין נחשב מראשי הממשלה הטובים ביותר לציבור הערבי, על פי מה שהם אומרים, למרות ההגדרה המצמצמת של ההשתלבות שלהם במרחב הישראלי.

נתניהו הוא ממשיכו של רבין, אבל ברטוריקה מתעמתת, ולא מקרבת. זה יכול להסביר מדוע הרשימה המשותפת תמכה בליכוד בהצבעות שהיו חשובות לליכוד, כי על פי ההבנה של נציגי הערבים הליכוד ימשיך להוביל את המדינה גם בשנים הבאות, והמשך התקציבים הנדיבים תלוי בו. אם אני יכול לתת תובנה שלי, אפשר לומר כי הערבים אולי מבחינים שישראל עברה כבר לשלב הפוסט ציוני שלה, ומותר להם לדרוש ולהשיג את מה שהחרדים דורשים ומשיגים.  תוך שאני מעלה הרהורים אלה על הכתב אני שומע שגפני דוחה את ההתקפות של הליכוד על הערבים, ומשבח את חכ' אחמד טיבי על גישתו העניינית לבעיות המדינה, ולמעשה מה שאנו רואים מתממש ממש לנגד עינינו היא הברית הפוסט ציונית של החרדים והערבים.

אבל הספר מכיל הרבה יותר מן השרטוטים המהירים האלה, והוא בבחינת מורה נבוכים לכל מי שרוצה להבין את השינויים המפתיעים המתחוללים לנגד עינינו – מדוע הם קרו, ולהיכן הם מובילים.