עמוס גלעד, המתריע של העבר; מה עם המתריע של ההווה? על ספרו של שמעון שיפר.

בספרו החדש "המתריע" בשיחות עם העיתונאי שימעון שיפר מבחין האלוף עמוס גלעד בין שני סוגי המודיעין: האומנות, והאמנות. האומנות היא מלאכת האיסוף של המידע המודיעיני, והאמנות היא הבנת המידע הזה.

ישראל מפליאה באיסוף מודיעין, כפי שאני רואים זאת באיראן, בסוריה ובלבנון, אבל כפי שמראות לנו הידיעות כי הכורדים בסוריה בקשר עם צבא אסד כדי להצטרף אליו, היא נכשלת בהבנת המידע הזה. כלומר: ישראל מצטיינת באומנות המודיעין אבל נכשלת באמנות המודיעין. היא מצליחה לאסוף מודיעין איכותי, אבל לא מצליחה לפענח את משמעותו.

ההצלחה של המודיעין היא בזיהוי כוונות האוייב ובאיתור מטרות לפגוע בו, כלומר במישור הטקטי הכשלון הוא בזיהוי התהליך כולו, לאן הוא מוביל ומהם ההזדמנויות המדיניות, או הסכנות המדיניות הגלומות בו, כלומר: הכשלון הוא אסטרטגי. 

ניקח את סוריה לדוגמה, ולא סתם דוגמה כי ההתפתחויות בסוריה מקרינות על המזרח התיכון כולו, וניצול או החמצת הזדמנויות בסוריה מקרינות על הצלחות או כישלונות במזרח התיכון כולו.

מה קרה בסוריה?  במשך כעשור התחוללה בה מלחמת אזרחית אכזרית וטוטלית שהייתה מלווה בסממנים של רצח עם ומטרתה הייתה טיהור אתני של הסונה והפיכת סוריה למדינה שיעית.

ישראל, בצדק, החליטה שלא להתערב במלחמה בין הסונה לשיעה, בבחינת זאת נבלה וזאת טרפה.

אבל, בסוריה התחוללו עוד תהליכים של כוחות שאינם מגדירים עצמם כסונה או כשיעה, אדרבא מזהים עצמם מחוץ להגדרות האלה, ומגדירים עצמם ממש כמונו, כעמים או כקבוצות שמחוץ למאבק הזה. ומהי מהותה של המאבק הסוני שיעי?  זה מאבק טוטלי של להיות לחדול. או שהמרחב הערבי יהיה סוני או שיהיה שיעי. מכאן תופעות השמדת העם והטיהור האתני שאיפיינו אותו.

השחקנים האחרים במגרש הסורי רצו לשמור על הקיים, על עצמם למעשה. לא היה להם עניין אם סוריה תהיה שיעית או סונית, אלא מנומרת, שלכל אחד תהיה משבצת בפסיפס העדתי של סוריה, ובראש ובראשונה הכורדים, והם חיפשו קשר אלינו, והעובדה שכעת הם מבקשים קשר עם אסד מעידה כי על פנייתם אלינו השבנו להם בשלילה.

הכורדים התנגדו לתיאורה של סוריה כמדינה ערבית, כי הם אינם ערבים, וביקשו לממש את זכויותיהם באוטונומיה במשטר של ממשלה מבוזרת ולא ריכוזית. למעשה סוג של פרדציה/קונפדרציה.

זה גם אינטרס ישראלי. הבעיה הראשית של ישראל היא לא רק אם לאיראן יהיה נשק גרעיני, כמובן שזה אמור לעמוד בראש סדר היום האסטרטגי, אלא ששתי התנועות הנלחמות מלחמה טוטלית ביניהן על סוריה, הן גם אוייבות של  ישראל, כי בתפיסתן הטוטלית לא רק שאין מקום לכורדים, לנוצרים, לדרוזים, לבדווים וכו' אלא גם לישראל. חוץ מלעצמן, אין מקום לאף אחד. שלילה מוחלטת של האחר, יהא אשר יהא. הן לא רק לא מכירות בלאומיות הכורדית, אלא גם בלאומיות הישראלית.

בעוד ההימנעות מהתערבות במאבק האיתנים בין השיעה לסונה הייתה נכונה, הרי ההימנעות מן הקשר עם הכורדים, ועם יתר המיעוטים הייתה טעות.

היא הייתה טעות גם מן ההיבט של ההתמקדות בסכנה האיראנית, שכן יישות כורדית הקשורה בנו היא המחסום הטוב ביותר נגד התפרסות הקשת השיעית ומתיחת החץ התורכי נגדנו.

האוייב האמיתי של ישראל בסוריה, ובמזרח התיכון בכלל, איננו מנהיג כזה או אחר, אלא שתי האידאולוגיות הנלחמות זו בזו: הפן ערביות והפן איסלאם, ומאבק זה הוא פנים אחרות למאבק שיעה-סונה.

האלוף גלעד מגדיר כמה ממנהיגי האזור כמשוגעים. הם לא משוגעים בגלל בעיה אישית, הם משוגעים בגלל מחוייבותם לאידאולוגיות טוטליות המובילות אותם להחלטות משוגעות. אלה לא האנשים שהם משוגעים, אלא האידאולוגיה הקיצונית שמשגעת אותם, והופכת אותם למסוכנים לנו ולעמיהם. אלה לא אסד, סדאם, קדאפי או חנמאי הנוהגים בשיגעון בגלל סיבות גנטיות או אישיות אחרות, אלא האידאולוגיה הטוטלית המנחה אותם. איתורם כמשוגעים הוא מלאכת האומנות במודיעין, אבל זיהוי האידאולוגיות המשוגעות המנחות אותם, זאת מלאכת האמנות במודיעין, ופה נכשלנו.

עוד לא מאוחר. בין הכורדים של סוריה לבין אסד יש הרבה בעיות, ובעיקר סירובו של אסד לתת להם אוטונומיה והתעקשותו להגדיר את סוריה כמדינה ערבית שבה אין להם מעמד חוקתי.

יש להיערך לקראת חלון הזדמנויות חדש, והפעם תנו לאמנות המודיעין לנצח.