ההחלטה של הרשימה המשותפת לתמוך בבני גנץ לראשות הממשלה היא בבחינת "יציאה מן הארון" של תהליכים נסתרים שמתחילים לצוץ אל מעל לפני השטח, והם חיוביים בבסיסם, אם אכן יימשכו.

אם תסיר הרשימה המשותפת את התנגדותה לשירות הלאומי של הצעירים הערבים בישראל, הרי בכך יושלם המהלך, ואז יהיה אפשר לכנותו "היסטורי".  

עוד בסבב הבחירות הקודם, לפני ארבעה חודשים, עדיין היו סיסמאות המפלגות שהיום מרכיבות את הרשימה המשותפת בתחום המדיני: שיוויון, תהליך מדיני, פלסטינים, כיבוש וכו' כל האג'נדה הזאת נעלמה כלא הייתה בבחירות האלה, וכל סיסמאות הבחירות היו בתחום המעשי, בנושאים שמעניינים את ערביי ישראל.

הסיבה העיקרית הייתה הנפילה הדרמטית בפופולריות של הרשימה המשותפת המפולגת בקרב המצביעים הערבים שהרגישו כי הפוליטיקאים שלהם מעדיפים את האינטרסים של עצמם על פני טובתם של הערבים. גדל חוסר העניין בבחירות בכלל והתחיל מעבר לבחון את האופציות שיש במפלגות הישראליות, ומרצ משכה מצביעים ערבים רבים, שאולי הביאו אותה אל מעל לאחוז החסימה. יתר המפלגות כמעט ולא הראו עניין בפוטנציאל שהיה להם ברחוב הערבי.

מה הביא לשינוי הזה, והאם הוא יתמיד? ראשית כל הערבים בישראל רואים מה קורה בעולם הערבי, והם לא רוצים להידמות לשם. סוריה הייתה מקור השראה למפלגה קיצונית כמו בלד, וקריסת סוריה גרמה גם לנפילה בפופולריות של בלד. בלד עצמה דאגה להוציא מתוכה את חנין זועבי שגרמה לעימותים עם מדינת ישראל, וכמעט הביאה לידי הוצאת בלד אל מחוץ לחוק. כישלונה המביש של זועבי בבחירות לעיריית נצרת המחישו לה כי פעילותה הפוליטית סותרת את מה שהרחוב הערבי רוצה.

גם הדוגמה של הרשות הפלסטינית ברמאללה ובעזה הקרינה לתוך החברה הערבית בישראל את התחושה שהרעיון הפלסטיני הוא רעיון כושל, ומדינת פלסטין בכל מקרה, אם תקום אם לאוו, תהיה מדינה נחשלת, ולא ממש מקור השראה לפלסטינים.

האיש שהוביל את הקשר עם הרשות הפלסטינית, אחמד טיבי, כבר מזמן לא ביקר ברמאללה, ועל פי מקורות במוקאטעה הוא רב עם אבו מאזן, והשניים לא מדברים.

מדינת ישראל המצליחה מול מדינות ערב הכושלות הגביר את הרצון להתנתק מן הפלסטיניות הכושלת ולהתחבר לישראליות המצליחה.

במקביל לתהליכים האלה התקבלה בישראל החלטה חשובה להקצות לסקטור הערבי תקציבי פיתוח חסרי תקדים, ודווקא ממשלות הליכוד, אשר מצד אחד הדגישו את היהודיות של ישראל, דווקא הן העניקו לפיתוח המרחב הערבי סכומים גדולים מאוד, 4 מיליארד שח' לחמש שנים, אשר 2 וחצי כבר הועברו.

הרשימה המשותפת הביעה את תודתה לליכוד בתמיכה בשני החוקים שהיו חשובים לליכוד בכנסת היוצאת, חוק הקדמת הבחירות ובחירת מבקר המדינה החדש, אבל בכך כאילו "נסגר החוב" של הסקטור הערבי לליכוד, ופניו כעת לתמיכה בכחול לבן.

כאשר ביקרתי בכפרים הערביים בגליל הופתעתי מן התמיכה בכחול לבן, ועל פי ממה שיכולתי להתרשם אולי מנדט אחד הגיע לכחול לבן מן הערבים, אבל זה טעון בדיקה.

מדוע? הגישה של הערבים היא פרגמטית, ולא אידאולוגית. "אנחנו כמו החרדים", אמר לנו פעיל חברתי באחד מכפרי הגליל. "הם הולכים עם מי שנותן, וגם אנחנו נתמוך במי שייתן".

מכיוון שכחול לבן מצטיירת כמפלגת השלטון החדשה, הרי היא "תיתן", ואז יש לתמוך בה.

ההכרזה של ראש הרשימה המשותפת, אימן עודה, כי הוא שואף להיות חלק מן הקואליציה זכתה לתמיכה גורפת בין אלה ששאלנו אותם בכפרים הערביים. אבל לדעתנו זה עדיין מוקדם מאוד, כי אנו נמצאים בתהליך שעדיין לא הבשיל. ישראל לא בנויה לקבל את הרשימה המשותפת כאשר הצלקות של חנין זועבי והמרמרה וחכ' גטאס תומך המחבלים עדיין טריות, וגם המצע של המשותפת שמשמעו חיסולה של ישראל לא רק כמדינה יהודית, אלא בכלל, עדיין בתוקפו, אם כי "הופסן". לפוליטיקאים של הרשימה המשותפת קשה להיגמל מהרגלים ישנים, ומייד אחרי הבחירות חזרו כמה מהם לנופף בססמאות העבשות שהרחוב הערבי מאס בהם.

האם המגמה הזאת תימשך? תלוי אם הגישה הפרגמטית תשתלם. לפיכך, על כל ממשלה בישראל להיות רגישה לנעשה ברחוב הערבי. ראשית, כל תוכניות החומש חייבות להימשך אל מעבר לתוכנית החומש הנוכחית. שנית, יש לתת מענה ראוי לשתי הבעיות המרכזיות של הערבים: חוקי התכנון והבנייה שעל פי תפיסתם הם "גזעניים". יש להקשיב למה שמציק להם בהם ולנסות ללכת לקראתם. אבל הנושא בהא הידיעה שמבהיל את הערבים הוא הפשע המשתלט על הרחובות שלהם. הטיפול בפשע הוא "השובר שיוויון". ממשלה שתיחלץ ברצינות לטפל בפשע ולהחזיר את הבטחון לרחוב הערבי תזכה לתודת הערבים לאורך זמן.  

הרשימה המשותפת שמה לה למטרה לקבל את וועדת הכספים של הכנסת, כי היא רוצה להצטייר ברחוב הערבי כמי "שנותן". יש להבהיר לרשימה המשותפת כי תנאי לכך הוא החלפת המצע שלהם ממצע שפירושו השמדת ישראל למצע המדגיש את השתייכותה של הרשימה למרקם הפוליטי של ישראל.