מאת פזית רבינא
כבר חודש ש"מקור ראשון" מציין 25 שנה להסכם אוסלו. הדיון שנפתח בעקבות גליון "דם ושמפניה" נמשך במאמרי תגובה של חיים רמון ויוסי ביילין. ומכיוון שהימים כעת הם ימי בין כסה לעשור, זו הזדמנות לבדוק גם לחשבון נפש עיתונאי. לשאול מה באמת ידעה הברנז'ה העיתונאית בזמן אמת על אוסלו. ואחת השאלות היותר מסקרנות היא, מדוע היה זה דווקא הכתב לעניני ערבים בעיתון קטנטן ודל אמצעים, שחשף את המגעים החשאיים, למה בחרה הברנז'ה להתעלם מן המידע המסעיר ואיזה מחיר אנו משלמים על כך מאז.
האיש שמחזיק את התשובה לשאלה הזו הוא המזרחן והפרשן פנחס ענברי, אז כתב עיתון "על המשמר" לעניני ערבים והיום יועץ וחוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
תמונת התקשורת אז היתה שונה מאד מהיום. בכיפה משלו אז "ידיעות אחרונות" ומעריב רבי התפוצה, ובמקביל להם גם הארץ שכבר אז התהדר בקושאן על אינטלקטואליות תקשורתית ועיתון "דבר" שניהל יחסי אהבה שנאה עם מפלגת העבודה. לצד ארבעת ענקי התקשורת של אותם הימים ניצב משמאל להם, עיתון הקיבוצים "על המשמר". ולמרות, שעבדו בו אז מטובי הכותבים בישראל, סבל העיתון מדימום כרוני בקוראים ובמזומנים גם יחד. אבל ידיעת הזהב, שחשפה את שיחות אוסלו הגיעה דווקא ממנו, מהכתב דאז לעניני ערבים, פנחס ענברי.
הימים, היו ימי ראשית הקיץ, שנת 1993. במבט לאחור, היתה זו שנה לוהטת בקנה מידה מקומי ובינלאומי. בינואר קם האיחוד האירופי ובישראל התפרסמה הקלטת הלוהטת של בנימין נתניהו. בפברואר היה הניסיון הראשון של אל -קאידה לפוצץ את מגדלי התאומים בניו יורק ובמארס נבחר עיזר וייצמן לנשיא. באפריל נחנך מוזיאון השואה בוושינגטון ובמאי הכריזה אריתריאה על עצמאות מאתיופיה. ביולי רעדו אמות הסיפים, לאחר שבית המשפט העליון זיכה את ג'ון דמיאניוק. ב-20 באוגוסט נחתם בחשאי הסכם בראשי תיבות בין ישראל לאש"ף ובספטמבר נערך טקס החתימה הרישמי על מדשאת הבית הלבן.
אבל כבר בסוף אפריל, שלושה וחצי חודשים לפני, כשהמגעים באוסלו היו עדיין בשלב שברירי מאד, התפרסמה בעמוד הראשון של "על המשמר" ידיעה של פנחס ענברי בה ציטט מקורות לפיהם "אנשי משרד החוץ קיימו מגעים בלתי רשמיים עם אנשי קבוצת אבו מאזן באש"ף". ידיעה מרעישה, שאמורה היתה לזעזע את אמות הסיפים במדינת ישראל. ענברי היה זהיר מאד וטרח להדגיש כי אותם מקורות, אמנם הקלו ראש בחשיבות המגעים האלה וציינו בפניו כי "ראש הממשלה, יצחק רבין אמנם יודע עליהם, אבל ממשיך להעניק חשיבות עליונה רק למסלול השיחות עם וושינגטון". במקביל, הגיע אישור על עצם קיומן של השיחות לא רק מן הצד הישראלי אלא גם מן הצד הפלסטיני. "ראש המשלחת הפלסטינית, חיידר עבד א-שאפי," כתב אז ענברי, "אישר אתמול כי היו מגעים בין ישראל לבין גורמים באש"ף בוווינה ובנורבגיה , אבל הדגיש כי הם לא היו בבחינת צינור אלטרנטיבי לשיחות בוושינגטון אלא ניסיון פלסטיני להבין טוב יותר את עמדות ישראל".
ובשורה התחתונה, שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני כאחד, אישרו אמנם את דבר קיומו של המסלול האלטרנטיבי החשאי באוסלו אבל, כמו בכל שקר טוב, השתמשו בעובדות לייצר תמונה כאילו שיחות וושינגטון הן הדבר האמיתי והמגעים החשאיים בבירת נורבגיה אינם אלא ענין שולי.
אבל לא היה שקר גדול מזה. "ערב החתימה על אוסלו ", אומר ענברי, "התנהלו המגעים עם הפלסטינים בשני מישורים נפרדים. המישור הגלוי היו שיחות וושינגטון. בראש המשלחת שהוקמה בעקבות ועידת מדריד עמד אז הד"ר חיידר עבד א-שאפי העזתי וסגנו הבלתי רישמי היה פייסל אל חוסייני הירושלמי. אולם יאסר ערפאת", אומר ענברי, מאד לא אהב את העובדה שצוות המשא ומתן המדיני הפלסטיני מנהל שיחות בוושינגטון. היו לו סיבות טובות לחשוש. מעמדו הבינלאומי של אש"ף היה אז בשפל המדרגה. תמיכתו בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה הייתה הרת אסון . ערפאת הוכרז כפרסונה נון גראטה במדינות רבות ברחבי העולם, הסיוע הבינלאומי לאש"ף נפסק כמעט לחלוטין והארגון נכנס למשבר כלכלי עמוק.
זמן קצר לפני שפרסמתי את הידיעה ב"על המשמר", משחזר ענברי, הצטרפתי לביקור של משלחת אנשי שמאל קטנה בטוניס. פגשנו שם את מחמוד אל עלול, נאסר אל קידווה, מרוואן ברגותי ועבאס זאכי. כולם היו אז חיות לילה, שישנו ביום ועבדו בלילה. בדיעבד, הביקור עזר לי מאד להבין ולקבל נכון את הרקע לשיחות אוסלו. "המשבר הכלכלי של אש"ף היה גלוי לעין. משרדי הארגון בתהליך סגירה. הם ישבו שם אחד לשני על הראש והיתה אוירה של סוף עונה. לכן, כפי שהתברר בדיעבד, כאשר פנו הוגי אוסלו, רון פונדק ויאיר הירשפלד לאש"ף במהלך 1992 בהצעה למשא ומתן חשאי קפץ ערפאת על המציאה. ומאותו רגע, גם עשה ככל יכולתו לתקוע את השיחות שהתנהלו במסלול הרישמי . ערפאת חשש אז שרוצים להביא לכך, שהמשלחת הפלסטינית בוושינגטון תייצג את הפלסטינים כולם ואש"ף כארגון יבוטל. לכן, את כל הויתורים שאסר על חיידר עבד א-שאפי ופייסל חוסייני לבצע במסגרת תפקידם כראשי המשלחת הפלסטינית הרישמית בוושינגטון נתן במסלול החשאי לפונדק והירשפלד באוסלו. וכך, בעוד המשא ומתן באוסלו עלה מדרגה אחר מדרגה- השיחות בוושינגטון נתקעו".
באותם ימים, האוריינט האוס בשכונת באב א זהרה היה מוקד הפעילות הפוליטית, תרבותית וחברתית הפלסטינית במזרח ירושלים. עיתונאים מכל העולם ואנשי שמאל ישראלים היו מבקרים תכופים באוריינט האוס, שנוהל אז על ידי פייסל חוסייני. נערכו שם מפגשים וקונצרטים. אפילו נביל שעת' התחתן שם. חוסייני, לא רק ניהל את האוריינט האוס ביד רמה אלא היה גם מבכירי המשלחת הפלסטינית לוושינגטון. ראש המשלחת היה אמנם הדוקטור, חיידר עבד א-שאפי, אומר ענברי, אך כולם ידעו, שחוסייני הוא סגנו הבלתי רישמי. בפועל שניהם ניהלו את המשלחת".
"באחד מימי אפריל, משחזר עינברי, סרתי לביקור באוריינט האוס לפגישה מתוכננת מראש. מכר פלסטיני, איש מחלקת קשרי החוץ של האוריינט, אמר לי בוא. כשהגעתי, נכנסנו לחדר. האיש, שהיום הוא מבכירי הסגל הדיפלומטי של אש"ף, סגר אחריו את הדלת ואמר לי: "שמע, באוסלו מתנהלות שיחות בין אנשי פרס לאנשי אבו-מאזן והם עוקפים אותנו". מבחינתי זו היתה סנסציה. העיקרון אז היה שלא מדברים עם אש"ף. והנה ערוץ חשאי של שיחות עם אש"ף באוסלו עוקף את השיחות הרישמיות בוושינגטון. לימים סיפרתי על כך ליוסי ביילין, שהיה אז סגן שר החוץ וניהל את השיחות באוסלו. ביילין נדהם. "אבל איך, אמר. זה היה חסוי לגמרי. איך ידעו. אין לי מושג, עניתי. אני רק יכול להעריך שהבטחון הנורבגי כנראה דווח לבטחון הישראלי".
מהאוריינט האוס המשכתי למלון אל-ווטני, שם פגשתי את הדוקטור, חיידר עבד א-שאפי. הכרתי אותו היטב. היה קומוניסט עזתי קשוח ודוגמטי אבל איש טוב. ערפאת מינה אותו לראש המשלחת בוושינגטון מתוך כוונה, שהדוגמטיות שלו תמנע כל פשרה והשיחות יתקעו. שאלתי אותו ישירות על השיחות באוסלו. הוא אישר באזני שמתנהלות שיחות כאלו, אך ניסה להמעיט בחשיבותן. "יש מגעים בוינה ובנורבגיה , אמר לי, בניסיון להבין יותר טוב את דרישות הצד הישראלי, אמר. אינני יודע אם ידע על השיחות או רק ניסה ליצור באזני רושם שהוא יודע. אבל דבר אחד היה ברור לכל אורך הדרך. בין אש"ף לבין אנשי המשלחת הפלסטינית לוושינגטון נפערה תהום. אנשי המשלחת היו משוכנעים שערפאת ימכור את תושבי השטחים תמורת זכות השיבה. וכך היה. הם גם תיעבו אותו ברמה האישית.
חמוש במידע מן האוריינט האוס והמפגש עם א-שאפי שבתי למערכת "על המשמר". התקשרתי למקורותי במשרד הבטחון וניסיתי להצליב מולם מה באמת מתרחש. האם מה ששמעתי נכון. התשובה היתה: זה לא הדבר היחידי. עוד הרבה שלדים ייצאו מהארון. הסקתי מכך שהמידע אמיתי. אוקיי, אמרתי למקור שלי, אתה אם כן מאשר. תשובתו היתה, תבין מה שתבין". קיבלתי את תשובתו כאישור והחלטתי לפרסם. ב"על המשמר" הבינו מיד את חשיבות הענין, והידיעה התפרסמה בעמוד הראשון. לכאורה, היה צריך להגיע בעקבות הידיעה צונאמי של פולו-אפ. אבל הברנז'ה התעלמה מהידיעה. אבל לגמרי".
לימים, אמר לי אחד מעוזריו של אורי סביר, שהידיעה ב"על המשמר " סיכנה את המשך השיחות באוסלו. אם הידיעה היתה זוכה לפולו אפ תקשורתי ולא עוברת מתחת לרדאר היו קמים כל המתנגדים משמאל ומימין והשיחות היו מתפוצצות.
שלושה חודשים אחרי, כשאוסלו היה כבר עובדה מוגמרת,מספר ענברי, שבתי לאוריינט האוס, . חלפתי על פני חדרו של פייסל חוסייני. והאיש הזה, שתמיד היה מוקף אנשים, ישב בודד לגמרי בחדר הגדול והריק, עזוב לנפשו. בעיניו עמדו דמעות. הוא לא בכה אבל נראה כמי שחרב עליו עולמו. הוא היה בכיר המשלחת לוושינגטון. היתה לו הזדמנות לחתום על הסכם עם ישראל ללא אש"ף והוא החמיץ אותה. הוא לא העיז. יתכן, אומר ענברי, שהעריך שישראל לעולם לא תלך עם אש"ף וטעה. וזו היתה כנראה המכה הגדולה ביותר מבחינתו. אך לא מן הנמנע שגם הפחד מפני ערפאת הביס אותו והוא התקפל".
שאלתי השבוע את עינברי. בפרספקטיבה של 25 שנים, מדוע לא קיבלה ידיעת הזהב שלו את היחס הנכון. האם היתה זו הקונספציה ששלטה אז, שלא מדברים עם אש"ף, שגרמה לדיסוננס תקשורתי קוגניטיבי, או אולי צרות העין, תרבות ההתעלמות מהסקופים של האחר. או שיחסי הקרבה של הצמרת העיתונאית, , שאכלה מכף ידו של השלטון מנעו ממנה לעשות את הדבר הנכון. או אולי היה תהליך אקטיבי של מיסוך והעברת חצאי אמיתות ושקרים לתקשורת שגרמו לידיעת הזהב לגווע.
כל התשובות נכונות, השיב ענברי.
פנחס ענברי - מזרח תיכון מסובך במילים פשוטות 
פזית, שלום רב.
האם גרת אי פעם ברחוב אילת 35 רמת גן ?