בשולי התקרית בצפון התברר כי המל"ט האיראני חדר לישראל דרך ירדן, אבל ירדן מילאה פיה מים, ולא דרשה הסברים לא מאיראן, ולא מסוריה. מדוע? ירדן עוברת תקופה קשה הן ביחסי החוץ, והן במצב הפנים. סגן ראש הממשלה, ושר החוץ לשעבר, מרוואן מועשר, אמר לא מכבר כי "לירדן אין ידידים". בכיר ירדני אמר לי לא מכבר כי "מכל גבולותיה ירדן מוקפת אוייבים. הגבול היחיד שהיא סומכת עליו היא הגבול עם ישראל".
על ירדן מאיימות סכנות מסוריה מצפון, מעיראק ממזרח, והשפעות מזיקות מן הרוח הסלפית מסעודיה בדרום. היא לא מתעמתת עם הסכנות האלה, אלא מנסה להכילם. לפיכך, היא מסרבת ללחץ הסעודי להתגייס למאבק כפול נגד האחים המוסלמים ונגד אסד. עם האחים המוסלמים יש לה יחסים של שותפות. היא לא מדכאת אותם, והם לא חותרים להפיל את המלוכה. באשר לסוריה, ירדן לא נרתמת לפעילות נגד אסד, כי יש לו מנופי לחץ נגד המשטר בקרב האיגודים המקצועיים, וחזיתות השמאל הפלסטיניות. ואשר לשיעים של עיראק, היא מתנהגת בזהירות רבה, כי יש מיליון פליטים עיראקים בירדן, מחציתם שיעים.
זה מקרין על מצב הפנים. יש תסיסה גוברת בפריפריה הבדווית בגלל המצב הכלכלי והיא משתלבת ברוחות הסלפיות הנושבות מעבר לגבול עם סעודיה. בגלל סירובה של ירדן להירתם למדיניות הסעודית, אין סיוע של סעדיה לממלכה, ודרישות הבנק העולמי בעניין צמצום סבסוד מצרכי מזון, מקשים על הכלכלה עוד יותר, וההפגנות וההתפרעויות בערי השדה הפכו להיות כרוניות, ולאי שקט מתמשך כתופעה קבועה.
**
הבלוג של פנחס ענברי
על הספר שומר השאול
פנחס ענברי - מזרח תיכון מסובך במילים פשוטות 