חגיגות הפיוס בין פתח לחמאס אינם דבר חדש. במקרה הטוב הם הסתיימו במפח נפש, ובמקרה הרע חמאס השליכה מן הגגות בעזה את אנשי פתח אל מותם.
חגיגת הפיוס עכשיו תסתיים באותה צורה. אומנם אנו עשויים לחזות במשלחת פתח שתבוא לעזה כדי לקבל לידיה את משרדי הממשלה, ואולי אפילו כמה שרים אמיצים יעיזו לבוא לעזה כדי להיכנס למשרדים — לא בטוח, אבל במהרה כל העניין יקרוס.
מדוע? כי המרחק בין עזה לגדה איננו ניתן לגישור. אין מצב ש"השרים" של רמאללה יעזו לפטר את האדמיניסטרציה של חמאס כדי להחזיר את הפקידים של רמאללה, שבין כה וכה אבו מאזן פיטר. אין מצב שמישהו יעז להכניס את גדודי אל-קסאם למסגרת הממלכתית של הרשות הפלסטינית, וקרוב לוודאי שברגע שתביעה כזאת תוצג – החגיגות יגיעו לידי סיומם.
חמאס יכלה לסבול מצב, אולי, שבו פתח מנסה לנהל את העניינים האזרחיים, ומשאיר לחמאס את האגף הצבאי, מעין חיזבאללה של עזה, אבל ברגע שזה יקרה ייפסק הסיוע המערבי לרשות, ומה הועילו חכמים בתקנתם?
ואכן, אבו מאזן הגיב בקרירות ליוזמה, ורק אחרי הפגישה עם הנשיא סיסי במסדרונות האום, הואיל לומר כי הוא "שבע רצון".
אבל הוא במלכוד: לראשונה חמאס קרובה יותר למצרים מאשר הרשות, וברמאללה חושדים כי כל המהלך תוכנן יחד בין מצרים לחמאס, כדי לפתוח את מעבר רפיח באופן קבוע—אינטרס משותף של מצרים וחמאס. ברמאללה חושדים כי אם פתח יעמיד מכשולים, יהיה זה בבחינת אליבי למצרים לנהל את מעבר רפיח מול חמאס ולא מול רמאללה.
פנחס ענברי - מזרח תיכון מסובך במילים פשוטות 