את אירועי סוף השבוע בירושלים יש להבין בשני מישורים: במישור המקומי של העיר ובעיותיה, ובמישור האזורי – הסער הערבי וכל הכרוך בו.
במישור המקומי ראינו תופעה מטרידה: בעוד רוב המזרח ירושלמים המבוגרים נשארו בבתיהם, הרי אלה שיצאו לרחובות היו צעירים. כלומר: בעוד בני הדור הוותיק משלים עם הקיים, הדור החדש אינו משלים עמו. אחרי שהפגנות המסגד נסתיימו בשלום יחסי, פרצו מהומות בשכונות והן גבו קורבנות. יותר חמור: הקשבתי לסיסמאות שהשמיעו הצעירים: הם היו בסגנון המיליציות הסוניות בסוריה – כלומר: בעוד הדור הוותיק רוצה להתרחק ממוראות סוריה, הדור הצעיר דווקא רוצה להצטרף אליהם. והסכנה היא של התפתחות טרור. רצח המשפחה בחלמיש רק מחזק חשש זה.
ובמישור האזורי – מי שתמך בהפגנות היו האחים המוסלמים: חמאס בעזה, חברון, האחים המוסלמים ברבת עמון, תחנת אל-ג'זירה של קטר וההפגנה הגדולה ביותר הייתה באיסטנבול.
מכיוון שאירועי הר הבית נתפסו כפרוייקט של האחים המוסלמים – כל מתנגדי האחים בעולם הערבי התעלמו מן המחאה – ובראשם סעודיה והמפרץ, ואפילו המוקאטעה ברמאללה, מכיוון שאבו מאזן שם את העימות מול חמאס בראש סדר היום. התוצאה הייתה שהמזרח ירושלמים הרגישו שהם לבד במערכה, שהם פועלים בחלל ריק, בלי תמיכה אפילו לא מרמאללה.
הלקח לישראל הוא שאין לה כתובת במזרח ירושלים. ירדן השתמטה מגיבוש פתרון, אבו מאזן הכריז על ניתוק יחסים עם ישראל, הווקף שהיה עד כה כתובת לפתרון בעיות מקומיות, הוא הבעיה עכשיו.
מה תעשה ישראל? אכן שאלה טובה…
פנחס ענברי - מזרח תיכון מסובך במילים פשוטות 