האומה

המשורר אלי תומר התקבל זה עתה לאגודת הסופרים. חיבר כמה ספרי שירה והאחרון שבהם "שירה מטה", הוצאת סטימצקי.

הספר "שומר השאול" מאת פנחס עינברי ואביבה תומר-ענברי, הוצאת ספרי צמרת, 2017,  232 עמ'.

אלי תומר, מאי 2017

 

שלושה ראשים יש לו לקרברוס. לשם מה?

ראש אחד שומר על ירושלים, ראש שני תחוב בשאול השחיתות, וראש שלישי תקוע בסבך של הסכסוך הישראלי-פלסתינאי. כך, לפחות, לפי הספר "שומר השאול", אשר על כריכת השער שלו מתנוסס ציור-צילום של קרברוס הלקוח מאחת ממערות בית-גוברין. בהתאם לכך, לפנינו שלושה ראשים של עלילה סבוכה העושה דרכה בדרך חתחתים זו, מפוצלת לשילשים ולריבעים, אולם עדיין מחזיקה גוף אחד ובנשימה אחת.

ואכן, כבר בתחילת הספר, המחברים מצהירים על כך במובאה מאת ניטשה – "כשאתה מביט בתהום, התהום מביטה בך".

 

כדי להעיר ולזעזע את החברה הישראלית השקועה בחלום של שלום תמים, לאחר שנות מאבק חסר פשרות, דרושה לא פחות מאשר ירידה אל השאול המכריחה אותנו להביט אל הצדדים הנסתרים של החברה והפוליטיקה הישראלית- פלסטינאית, ולהתנער מחלום ביעותים זה אל עתיד יותר מפוכח ומבטיח. אולי.

 

בספר מככבים מספר גיבורים משני הצדדים. ה"טובים" הם אסף – בחור צעיר לאחר צבא ונשוי טרי, זנגו – עיתונאי-חוקר ישר דרך התאהב באסתריקה הירושלמית. לעומתם, ה"רעים" הם יהוידע, בעל חברת פרסום הבוחש בפוליטיקה הישראלית-פלשתינאית כדי לקדם אינטרסים אישיים, והפוליטיקאים הישראלים והפלסטינאים האורגים יחד רשת משותפת כדי להעלות את כל השלל בחיקם, על מנת להותיר מאומה לעם היושב בציון וברמאללה.

 

סיפור העלילה שהוא בעיקרו סיפור מתח רומנטי-פוליטי, שזור גם בתיאורים אותנטיים של "ירושלים של מטה" (מבוך מנהרות הכותל והמתחם מתחת למסגד כיפת הסלע), של סימטאות העיר, של מאכלים מזרח-תיכוניים עסיסיים ומעוררים תיאבון ("סלט ערבי עשוי דק-דק רווי בשמן זית, ובתוכו חבויים  פתיתי פיתה מטוגנת בכמון וזעתר והכל עטוף במיץ לימון בחמיצות מודגשת"), של אורגיות פרועות וכמעט מעוותות ("היא פשטה בגדיה בהיסוס, מנסה להסתובב כדי להסתיר את מה שהיה עליה לגלות, אבל בסופו של דבר נעמדה מולו ורק תחתוניה לגופה, וצבעם שחור ורקעם אדום אש"), של משיחיות פונדמנטליסטית הגובלת בטירוף פוליטי ("עד שלא נמצא את כלי המקדש, לא מפוצצים"), ושל משחק השוחד בין הישראלים והפלסטינאים שהפך לדרך חיים מקובלת.

 

הסיפור מתחיל בשני מסלולים מקבילים – המסלול הראשון נפתח בהתעניינותו של זנגו העיתונאי במהלך ההתחלתי של הסכמי אוסלו שהביאו ללגיטימציה של התנועה הפלסטינאית לשחרור והעמידו את מנהיגיה במרכז הזרקורים של העיתונות העולמית. הכותרת של הפרק הראשון כבר מדגישה את האירוניה שבמצב- "Peace pays או: במיטתו של מוסטפה אבו עיסם".
במקביל לכך, מתפתח הסיפור של כניסתו של אסף לחיים האזרחיים לאחר שירות צבאי קרבי תחת מפקדו יהויידע, והיחשפותו המבהילה יותר ויותר לשחיתות האופפת את מנהגי שני הצדדים, כולל החברה שהוא מתחיל לעבוד בה. למשל, הוא יוצא בשליחות סודית לאוקראינה, נפגש שם עם נציגים מקומיים וחוזר, כאשר אין לו מושג קלוש שבעצם הוא חותם איתם על הסכם הברחת של זונות לישראל, וכאשר בזמן זה ממש, אישתו הטריה רננה מתפתה ונסחפת של השאול המקומית של השחיתות והאורגיות המנוהלת על ידי האיש הכל יכול, בעל הכריזמה – יהוידע, מנהל "פורום הצוללת".

 

העלילה ממשיכה גם בכיוון הפוליטי וגם הרומנטי. הקורא נחשף לשיטות מעוררות הצמרמורת של הגיבורים ה"רעים" – איסוף מידע רגיש על פוליטיקאים כדי לסחוט מהם טובות הנאה ולהכריח אותם ללכת בכיוונים המועדפים על ידי ה"מאפיה הפוליטית", מתן שוחד ישיר או עקיף על ידי הפלסטינאים לאנשי מפתח בהנהגה הישראלית כדי שוב, לגרום להם לשתף פעולה גם בכיוונים שלא ממש תואמים את האינטרסים של מדינת ישראל (שיטה זו נקראת בספר בשם "זבטנאה" – "על מה היה הטקס? מה זה ה-זבטנאה הזה?" אבו-ג'עפר ענה לו – "אחת לכמה זמן אנו מסכמים כמה ישראלים הצלחנו להשחית… היום צירפנו את יהוידע. ,זבטנאה" פירושו ,תפסנו אותו. יישרנו אותו,. כלומר – הוא בפנים".

במקביל, זנגו ואסתריקה ממשיכים לגלות התעניינות גוברת זה בזו, אך העניין מסתבך עקב שמרנותו של אביה של אסתריקה. לכן שני הנאהבים נקלעים לדילמה בנוסח מודרני של רומיאו ויוליה. בנוסף, מסתבר שאביה מעורב בקנוניה ימנית-קיצונית של השתלטות על הר הבית. ומעבר לכל אלה, מעורבותו של זנגו בתחקיר על  תהליך השלום מעבר לקלעים, סיבכה אותו בקשר עם דמות נשית נוספת. קטע מהספר בנושא זה – "אסתריקה הפסיקה לרגע, ואחר כך אמרה: אתה לא תעזוב אותי, נכון? אני אמות. זנגו תפס בשתי ידיה ואמר: טיפשונת, מה איתך? אבל עמוק בליבו חשש שמא "אסכולת השלום משתלם" וכל מסכת השקרים והעמדת הפנים הכרוכה בה, לא תהפוך אצלו למנהג של קבע. הוא לא סיפר לה על רקי. הוא היה צריך את רקי בגלל "הסיפור". הוא מאוד רצה את אסתריקה, אבל על רקי לא יכול היה לוותר".

 

כמו בסיפור מתח רצה העלילה מאירוע לאירוע, מקנוניות באפלה למנהרות חשוכות, מביקור לא רצוי של עיתונאית לרצח לא מפוענח, מאהבה תמימה לטראומה ולהתפוצצות, תרתי משמע.

הסיפור גם מסתיים כראוי לסיפור מתח – כל הדרכים מגיעות לצומת אחת, והאמת והשלכותיה יוצאת לאור. גם לטוב וגם לרע.

 

הספר מדבר אל הקורא בשני מישורים – הראשון, בתור סיפור עלילתי סוחף, המורכב מגיבורים טובים ורעים, מהתבוננות אל תוך נפשות תמימות ומושחתות, ממבט אל פני השטח במובן של "מה יש ומה היה  מתחת לאדמה, בירושלים, בבית ג'וברין, וכן בדרך רומנטית של הגיבורים השונים.

במישור השני, הספר לוקח את הקורא אל מתחת לפני השטח – גם במובן של "מה קורה מאחרי הקלעים". בתל אביב, בירושלים, ובחדרי חדרים של המוקטעה הפלסתינאית. הוא פורס מפה של אינטרסנטים ומפרט את מניעיהם הניסתרים.

כלומר, לאחר הקריאה, ולאחר מחשבה שניה, הקורא מבין שהספר אשר בידו אינו רק סיפור עלילתי-רומנטי, אלא הרבה יותר מזה. זהו ספר המעוגן היטב בהיסטוריה של ימינו, במהלכי הפוליטיקה האמיתית שאינה גלויה לציבור הרחב והיא רק נחלתם של הפוליטיקאים והעיתונאים – אלה מהם שהם גם עיתונאים-חוקרים, בעלי גישה למקורות חסויים, והנמצאים במרכז בימת האירועים. בזמן אמיתי.

 

בעצם, ניתן לומר בהחלט שספר זה חייב לעניין כל אזרח שאיכפת לו ממה שקורה במדינה, ובמיוחד לכל הפעילים ולכל העיתונאים באשר הם. מאחרי הקלעים ובין השורות, מבצבצים מאמרי פרשנות פוליטיים הכתובים בצורה נכוחה ומושחזת. ללא גינונים וללא הסתרות – מלבד זה שהם שזורים בעלילה פיקטיבית עם שמות בדויים. אבל הקורא המצוי במאורעות השנים האחרונות יכול בקלות לחבר אחד ועוד אחד ולהסיק במי מדובר ומתי.

והגילוי הזה הוא מטלטל.

אולם, אל פחד וחיל. מסתבר שלמרות הכל, יש מי שרואה, מפקח, ולא נותן לדברים להתדרדר ולסחוף איתם את המדינה. ולכן, בפרק האחרון מופיע כדרך אגב המשפט הידוע – "אז לא הכל רקוב בממלכת דנמרק". והקורא יכול לנשום עמוק ולחזור מעמק הבכא אל המציאות. לאחר הכל, אורפאוס נחלץ מן השאול. ואיתו אנחנו.

 

"שומר השאול" הוא סיפרם השני של של פנחס ענברי ואביבה תומר-ענברי. הוא השני בטרילוגיה, אחרי הספר "על גב סופה". וזה אומר שיש לנו עוד למה לצפות..

 

פנחס ענברי הוא עיתונאי, פרשן מדיני ומומחה לענייני המזרח התיכון.

אביבה תומר-ענברי היא מרצה לתולדות האומנות וקרמיקאית.