מורי הדת האתיופים, הקייסים, פתחו במאבק על הכרה במעמדם.
כתמיכה בעדה המופלאה הזאת, אנו מביאים קטע מן הפרק ב"שומר השאול" העוסק בהם.
שתי החברות הטובות, ליאתי ורננה, משוחחות על שפת הים בתל אביב.
"אני מוכרחה לספר לך כיצד נחשפתי לזה, וזה קשור בחברה בימי התום שלה, לפני אוסלו." אמרה, והמשיכה: "בסודאן שלט דיקטטור שאהד את ישראל, מן הסתם מישהו שילם למישהו, ורשות הטבע והטיולים החליטה לנצל את חלון ההזדמנויות כדי לרכוש חיות בר מן הסוואנה הסודאנית כדי להעשיר את חיי הטבע התנכיים של ישראל. יוזמה ברוכה לכל הדעות.
"מוניתי לאחראית הפרויקט והצטרפתי למטוס ההרקולס הגדול שנחת בערבה הצחיחה של סודאן כדי להעמיס את חיות הבר שניצודו ולהעבירם לנגב.
"הכול היה טוב ויפה. המטוס הענקי נחת באמצע המדבר, ויצאתי מרוגשת אל המסוף הצבאי הפשוט באמצע שום מקום. היו שני מסלולי נחיתה ולידם קסרקטין צבאי אפור כצבע האדמה, משְמים. לא תאמיני איזה מכת חום הצליפה על פניי! כבשן אש לוהט, לא פחות! מעולם לא שיערתי כי יש בעולם חום נורא כזה. הֵצלתי בידיי על עיניי כדי להכהות את הסינוור המסמא, ופתאום צצה מבין עצי השיטה שטוחי הצמרת שהיו פזורים בנוף היבש והריק, שורה עייפה של אנשים נשים וטף בבגדים שהיו פעם צבעוניים, וכעת כהו באבק, מתקרבת מדדה אל הקסרקטין."
ליאתי ידעה כי אפריקה רעבה, וכי בני השבטים שוחטים אלה את אלה במריבות רועים עתיקות על בארות המים המתייבשות ונאות המדבר המצטמקות. היא היתה סקרנית לגבי טיבם של הבאים, אבל לא נתנה את דעתה יותר מדיי על כך, והתפנתה לחדרה.
אבל היא לא הספיקה לנוח מנוחה של ממש, כי עד מהרה נצמדה שיירת ההולכים אל הגדר, ואף על פי שקולם היה חלש וסדוק היא יכלה לשמוע בבירור את הקריאה: ירוסאלם, ירוסאלם, וכאשר הביטה מן החלון ראתה אותם מצביעים ביד רועדת לעבר ההרקולס הישראלי, וליתר דיוק: אל סמל חיל האוויר- מגן דויד חפון בכנפי ציפור.
היא, ועוד כמה מן הצוות הישראלי יצאו אל הבאים, כדי לעמוד על טיבם, ונעמדו מולם מן הצד השני של הגדר. חיילים סודאנים, כחושים אף הם, קרבו ברובים שלופים.
"ביתֶא ישראל, ביתא ישראל," אמרו הבאים, והתיישבו תשושים על האדמה הצחיחה. היו בהם גברים מצומקים, נשים מקומטות, בלי ספק צעירות, כי נשאו כל גבן תינוקות מעולפים.
"דבר ראשון יש להביא להם מים," חלפה המחשבה אצל כל הישראלים שנאספו מול הגדר, ואכן מישהו מיהר לחדרו וחזר עם בקבוקי משקה מרוּקנים שמולאו במי ברז, וכמה קופסאות בשר משומר ולחם מן הציוד הצבאי.
"מעולם לא שמעתי על 'ביתא ישראל'," אמרה ליאתי. "ניחשתי כי אלה היו יהודים פלשים, כי מי יגיד ביתא ישראל?"
וליאתי צדקה. הם אכן היו פלשים, יהודים אתיופים. היא לא העלתה על דעתה כי יבואו לסודאן, וכיצד זה שמעו על המטוס? או שמא סתם באו, ביד המקרה? לעולם לא תדע.
הישראלים ניסו לדובב אותם, אבל לא הצליחו להבין מילה מכל מה שאמרו. הם רק הצביעו על סמל המטוס ואמרו: ירוסאלם, ואת זה הישראלים כן יכלו להבין – ירושלים. הם רצו לעלות על המטוס כדי שיביא אותם לירושלים.
"אמרתי להם: 'הייתי מוותרת על כל החיות, ולוקחת אותם', אבל הישראלים ממשלחת חיל האוויר אמרו: 'אי אפשר. יש לנו משימה, ואותה אנחנו נבצע'.
"אז תדווחו, ותביאו גם אותם," אמרתי להם.
"זאת נעשה," הבטיחו לי אבל בישראל ענו להם: "לא. תביאו את החיות. את בעיית הפלשים מישהו אחר יפתור. זאת לא המחלקה שלנו."
ליבה של ליאתי צלל, והיא איבדה את כל התלהבותה מן "הפרויקט." כאשר העמיסו את ארגזי החיות, ה"פיק" – "שיא האירוע," מצב רוחה של ליאתי היה שפוף.
אכן, אילמלי מבטם הכבוי של היהודים השחורים, היה אירוע העמסת החיות מרגש ומפעים. ג'יראפות ארוכות צוואר, אימפאלות ואנטילופות אצילות, קופים חוצפנים, זברות הדורות, מיני חמורים, יחמורים, וחיות קטנות מכל סוג ומין, מתרוצצות מרוגשות בכלוביהן הקטנים. כולם עלו אט-אט; זוג, זוג, מין, מין, בזהירות רבה ובאהבה כמו אל תיבת נוח, וקולות החיות ורעדן, ורעש הכלובים הנגררים אל בטן המטוס ונבלעים בתוכו, הרטיטו את הלב.
"ראיתי את העצב שבה קבוצת היהודים הכבויים עקבו אחר כלובי החיות, בשקט בלי קול," אמרה ליאתי, והבחינה בדמעה תמה על לחיה של רננה.
המטוס הענקי התרומם בקול נהמה אדירה, והיהודים האתיופים הושארו מאחור."
פנחס ענברי - מזרח תיכון מסובך במילים פשוטות 