סיימתי לקרוא כעת את ספרה של רונית מרזן, "יאסר ערפאת- רטוריקה של מנהיג בודד", והספר מומלץ מאוד לכל מי שמתעניין ביחסינו עם הפלסטינים, והוא נותן לנו כלי להבין מה מעניין אותם, מה כובש את ליבם, ואיך אפשר להניע אותם לכיוון כזה או אחר- וערפאת פיצח את הצופן הזה.
הרטוריקה שלו היא במהותה איסלאמית, וזה כולל את יחסו המיוחד לירושלים, ומבטאת את סבל הפליטות למרות שהוא עצמו לא היה פליט, אלא נולד בקהיר למשפחה בורגנית מבוססת. המוטיבים הלאומיים, זה הרושם, לא עמדו במרכז הרטוריקה שלו.
הוא היה מכוון את מסריו על פי הקהלים שדיבר מולם, ואפילו היה מתלבש על פי הציבור שעמד מולו – במזרח אירופה חבש כובע סובייטי, באווירה צבאית כובע צבאי, אבל כאשר התחיל תהליך אוסלו היא לבש את הכפייה המפורסמת שלו.
נדמה לי שנורית מרזן נתנה "קרדיט" גדול מדיי לכוונותיו של ערפאת לעשות שלום, והאמינה להכרזות השלום שלו, למרות שהיא עצמה קובעת שהתאים עצמו לקהל שלו, ומול הקהל הישראלי שכמה לשלום דיבר בהתאם.
גם הכרזות הג'יהאד שלו לא התקבלו כפשוטן, אלא כחלק מן הרטוריקה האיסלאמית שקלט בבית אביו השמרן כדי לרכוש את לב ההמונים, אבל זה כבר עניין של פרשנות.
שוב, נקודת המבט המיוחדת של נורית מרזן, לחדור לנבכי נפשו את המנהיג הפלסטיני, דרך הרטוריקה שלו, ולפצח את סוד הצלחתו בדרך זאת הוא ניסיון ראוי מאוד ושווה קריאה. אני למדתי הרבה.
פנחס ענברי - מזרח תיכון מסובך במילים פשוטות 