בדפי הפייסבוק מסתובב בימים אלה קליפ וידאו חוצפני ובו שואל מראיין שאין אנו יודעים מיהו, ככל הנראה צעיר ערבי ישראלי , בעלי דוכני אוכל ישראלי: מדוע גנבתם את החומוס מן הערבים.
שום הונגרי לא יעלה בדעתו לשאול בעלי מסעדות גרמנים, או צ'כים- מדוע גנבתם את הגולש מן ההונגרים, מן הסיבה הפשוטה שאין מדובר בחומוס אלא בפלסטין- זה עוד אחד מביטויי הדה-לגיטימציה שרווחים בחברה הפלסטינית לשלול מן היהודים את זכותם למולדת משלהם.
השאלה איננה: מדוע גנבתם את החומוס שלנו, אלא מדוע גנבתם את פלסטין שלנו.
מכיוון שדיבורו של השואל האלמוני הוא עברי ללא דופי, מכאן שהוא צעיר שקיבל מישראל את השכלתו, והוא מעורב עמוקות בהוויה הישראלית. היה מצופה ממנו מעט מידת הכרת טובה- נאמר שהחומס הוא ממקור ערבי – והוא לא – הוא היה צריך להיות גאה שגם הערבים תרמו משהו למרקם הישראלי אחרי כל מה שקיבלו ממנו- אבל לא—הצעיר, לאומן פלסטיני, לא מסוגל לומר תודה, ולהיות גאה בתרומת הערבים לחברה הכללית, ולגיבוש המטבח הישראלי המיוחד כל כך.
ולגופו של עניין- החומוס איננו ערבי. בדקתי במילון הקלסי של השפה הערבית – ליסאן אל-ערב – בערך חמץ, ואין סימן וזכר לחומוס. יש איזכור של גרעיני חמציץ – שם עברי ישן לחומוס – אבל כגרעינים בגבעול מתולתל, שאינו דומה לתרמיל החימצה העברית, בכל מקרה, חומוס שנאכל בניגוב פיתה – פת העברי – לא נזכר במילון הקלסי המקיף ביותר של השפה הערבית.
אז מהו החומוס? הוא המאכל שאכלה רות המואביה בשדה אפרת:
וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל, גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ
– מגילת רות, ב', 14
אנו מוקירים תודה לערבים יושבי הארץ על כי שימרו את שמות המקומות התנכיים שלנו, ואת מאכלי אבותינו. אבל הם שלנו- ואנחנו משתפים בהם את הערבים ואומרים להם תודה על ששימרו אותם לנו.
פנחס ענברי - מזרח תיכון מסובך במילים פשוטות 