הופיע המאמר החדש בארץ אחרת- למנויים. להלן המאמר הקודם על ישראל והר הבית

הר הבית כפיקדון על תנאי
אירועי השבועות האחרונים הביאו לכך שבפעם הראשונה באו ירדן וארצות הברית והכירו באחריות הביטחונית של ישראל על הר הבית. זהו נכס עצום לישראל: אבל על ישראל להבין היטב את טיב הפיקדון שהופקד בידה. תפקידה אינו לקדם את מעמד היהדות על הר הבית, אלא להגן על הדתות כולן. אם לא תבין זאת, יילקח הפיקדון הזה מידיה
פנחס ענברי
במשך אלפיים שנה שלל הסטטוס קוו על הר הבית כניסת יהודים למקום הקדוש. מלחמת ששת הימים היתה אירוע טקטוני, שעיצב סטטוס קוו חדש שהתיר כניסה של יהודים להר הבית, אבל גם קבע את מקום התפילה שלהם ברחבת הכותל המערבי (ולא ברחבת המסגדים)
ההתערבות המהירה והתקיפה של עבדאללה מלך ירדן בנושא הר הבית – תקיפה עד כדי החזרת שגריר ירדן מתל אביב לרבת עמון ואיום בביטול עסקת הגז הגדולה עם ישראל – לא היתה צריכה להפתיע איש. המעמד המיוחד של ירדן ברחבת המסגדים עומד בבסיס הלגיטימיות ההאשֶמית, ומעצב את האופי המיוחד של הממלכה.
אפשר לומר במידה רבה של צדק כי העיקר מבחינת ירדן בהסכם השלום עם ישראל טמון בסעיף המגדיר את ירדן כבעלת מעמד מיוחד בהר הבית. הסכמי אוסלו עם הפלסטינים עוררו בירדן את החשש הכבד שישראל תעביר לידי אש"ף את האחריות לניהול מסגד אל-אקצה. אילו קרה הדבר, היתה השושלת ההאשמית עלולה לאבד את התואר "מגינת המקומות הקדושים". שליטה של הפלסטינים באל-אקצה היתה עלולה להשפיע גם על מעמדם ועל שאיפותיהם של הפלסטינים בגדה המזרחית של הירדן, ולהמריץ אותם להדיח את בני משפחת האשם מהשלטון בירדן.
מבחינת ירדן, מלחמת ששת הימים הביאה לא רק לאובדן הגדה המערבית, אלא גם איימה על מעמדם של ההאשמים כמגיני ירושלים, שאותה איבדו במהלך המלחמה. לפיכך, מיד לאחר התבוסה במלחמה דאגה ירדן לשמר את תוארה, חרף האובדן. כפי שהוכיחו השנים שבאו, ירדן היתה יכולה לנתק את הקשר שלה עם הגדה המערבית, ולחזור ולהתכנס בגדה המזרחית, אבל מירושלים היא לא היתה יכולה להתנתק.
מדוע התואר "מגיני המקומות הקדושים" חשוב כל כך להאשמים? במשך דורות רבים היו ההאשמים שומרי המקומות הקדושים לאסלאם במכה ומדינה, עד שהודחו בידי הסעודים בראשית המאה העשרים. המשפחה ההאשמית איננה "ירדנית" במובן הזה ששורשיה נטועים באדמת ירדן, שהרי אבותיה באו לירדן מחיג'אז, אלא מן הבחינה שהם מעניקים לשבטי עבר הירדן הבדווים תפקיד מיוחד באסלאם כשומרי ירושלים.
מכיוון שלכבוש את ירושלים מידי ישראל אין ההאשמים יכולים – מה גם שהם שוחרי שלום ואינם אצים למלחמות – הם עושים את תפקיד שומר המקומות הקדושים בדיפלומטיה; ומכיוון שישראל שולטת בהר, ירדן שומרת על האינטרסים של האסלאם באמצעות יחסיה המיוחדים עם ישראל. ואכן, מיד אחרי מלחמת ששת הימים קיימה ירדן סוג של "שלטון משותף" עם ישראל בגדה המערבית; וככל שהדברים קשורים בירושלים, הם באו לידי ביטוי בתיאום הדוק בין ישראל ומינהלת הווקף של הר הבית. גם אחרי שירדן ניתקה את הקשר עם הגדה המערבית בשנת 1988 בגלל האינתיאפדה הראשונה, וגם לאחר שמשרדי הממשלה הירדניים חדלו לטפל בענייני הפלסטינים בגדה, נשארה מינהלת הווקף חלק ממיניסטריון הווקף הירדני, וזה המצב עד היום.
מדוע התואר "מגיני המקומות הקדושים" חשוב כל כך להאשמים? במשך דורות רבים היו ההאשמים שומרי המקומות הקדושים לאסלאם במכה ומדינה, עד שהודחו בידי הסעודים בראשית המאה העשרים. המשפחה ההאשמית איננה "ירדנית" במובן הזה ששורשיה נטועים באדמת ירדן, שהרי אבותיה באו לירדן מחיג'אז, אלא מן הבחינה שהם מעניקים לשבטי עבר הירדן הבדווים תפקיד מיוחד באסלאם כשומרי ירושלים
שאלת ירושלים באונסק"ו
וכאן אנו נוגעים בעיקר: הסטטוס קוו. ירושלים היא עיר המקדשת את הסטטוס קוו. מלחמת קרים למשל פרצה בגלל ויכוח בין הכנסיות הנוצריות על המפתח של כנסיית המולד בבית לחם, ויחסי ישראל עם הקופטים במצרים הושפעו לרעה מכך שבמאה שעברה צידדה ישראל בכנסייה האתיופית בוויכוח שלה עם הכנסייה הקופטית על מיקום רהיטים בכנסיית הקבר בעיר העתיקה.
במשך אלפיים שנה שלל הסטטוס קוו על הר הבית כניסת יהודים למקום הקדוש. מלחמת ששת הימים היתה אירוע טקטוני, שעיצב סטטוס קוו חדש שהתיר כניסה של יהודים להר הבית, אבל גם קבע את מקום התפילה שלהם ברחבת הכותל המערבי (ולא ברחבת המסגדים). הסטטוס קוו הזה נוסח בידי משה דיין, שר הביטחון בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, ירדן והנהלת הווקף של הר הבית, ומבחינת ההיסטוריה היהודית היה אירוע עצום בחשיבותו. בתמורה, ישראל, הכוח השולט הלכה למעשה בירושלים, הכירה במעמדם של ההאשמים במסגדים, ואחר כך, בהסכמי השלום, הסכימה לתת עדיפות לירדן בהסדרי הקבע כצד הערבי-מוסלמי שיחזיר את שלטון האסלאם על המסגדים. כך, על כל פנים, הבינו את ההסכם ברבת עמון.
מכאן נגזרת עמדת ירדן בנושא הסדרי הקבע עם הפלסטינים. ירדן תומכת במדינה פלסטינית, אבל משמיטה את ההמשך, "ובירתה ירושלים". ירדן משתדלת שלא לנסח את עמדתה באשר לירושלים, ואם היא מתייחסת בכל זאת לנושא, היא אומרת: "מדינה פלסטינית ובירתה בירושלים". כלומר: לא ברחבת המסגדים שהיא משמורת האשמית.
הניסיונות של הרשות הפלסטינית לקבל הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית על פי הנוסח הפלסטיני (כלומר, גבולות 1967, כולל בירושלים) מעוררים מתח סמוי מן העין בין הפלסטינים לירדן. הדבר בא לידי ביטוי אחרי ש"מדינת פלסטין" התקבלה לאונסק"ו. נשאלה השאלה, מי ייצג את שאלת ירושלים בארגון החינוך המדע והתרבות של האו"ם, שמגלה עניין רב בירושלים בגלל חשיבותה הגלובלית ובגלל החפירות הארכיאולוגיות שעושה ישראל ליד הר הבית.
הפלסטינים סברו כי בהיותם בעלי התביעה על ירושלים כבירתם, ברור כי הם שצריכים לייצג באו"ם את האינטרסים של הערבים והאסלאם בירושלים. אחרי הכל, מאמציהם להתקבל לאונסק"ו נועדו לאפשר להם לנהל את מאבקם בישראל על ירושלים. אבל היומרה הזאת התנגשה באינטרסים של ירדן, אשר ייצגה את שאלת ירושלים באונסק"ו. אחרי שירדן הבהירה לראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן כי שאיפות הפלסטינים מתנגשות באינטרסים הבסיסיים של ירדן, נאלצה הרשות הפלסטינית לנסח בכתב את הסטטוס קוו שלה עם ירדן על ירושלים, ולפלסטינים לא היתה ברירה אלא להכיר בכך שירדן תמשיך לייצג באו"ם את האינטרסים של הערבים והאסלאם בירושלים.
הניסיונות של הרשות הפלסטינית לקבל הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית על פי הנוסח הפלסטיני (כלומר, גבולות 1967, כולל בירושלים) מעוררים מתח סמוי מן העין בין הפלסטינים לירדן
העמדה הפלסטינית מאתגרת את הירדנית
אבל מאחר ששאלת הסטטוס קוו כבר התעוררה בגלל חוגי ימין בישראל, נדרשו הפלסטינים לנסח את עמדתם בעניין, והתברר כי מבחינתם הסטטוס קוו הוא המצב שהיה על הר הבית לפני מלחמת ששת הימים. כלומר, איסור כניסה של יהודים למקום הקדוש לאסלאם. זאת ועוד: הדרישה הפלסטינית לחזור לגבולות 1967 גם בירושלים אין משמעותה רק ויתור של ישראל על השכונות היהודיות מעבר לקו הירוק, אלא גם על ריבונותה על רחבת הכותל הערבי. עדנאן חוסייני, מושל ירושלים מטעם הרשות הפלסטינית, כבר קבע כמה פעמים כי הכותל והרחבה שלידו הם בבעלות הווקף.
עמדה זו אתגרה את ירדן, משום שהסדרי הסטטוס קוו שלה עם ישראל קבעו את הכותל כאתר התפילה של היהודים, ומכאן שאין היא יכולה לקבל את עמדת הפלסטינים, שגבולות 1967 כוללים גם את ירושלים.
ההבדלים בין ירדן והפלסטינים בעניין הסטטוס קוו רק החריפו במשבר האחרון. ירדן וארצות הברית חתרו להפחתה מהירה של המתח בירושלים, משום שהגברת המתח סביב אל-אקצה רק חיזקה את הפופולריות של ארגוני הטרור המסוכנים דאעש ונוסרה, ואיימה לשאוב אותם לזירה הפלסטינית. ירדן האשימה את ישראל ואת הפלסטינים במשבר האחרון במידה שווה, אבל מכיוון שחצי מאזרחיה הם פלסטינים, לא יכלה ירדן לבטא את כעסה על אש"ף, והבלטת כעסה על ישראל מנע עימות עם אזרחיה ממוצא פלסטיני מצד אחד, והדגיש את חיונותו של הכתר ההאשמי כמגן האמיתי של אל-אקצה מצד שני.
הדרישה הפלסטינית לחזור לגבולות 1967 גם בירושלים אין משמעותה רק ויתור של ישראל על השכונות היהודיות מעבר לקו הירוק, אלא גם על ריבונותה על רחבת הכותל הערבי. עדנאן חוסייני, מושל ירושלים מטעם הרשות הפלסטינית, ברור בעניין הזה, וכבר קבע כמה פעמים כי הכותל והרחבה שלידו הם בבעלות הווקף
אבל המעורבות של ירדן חוללה עוד התפתחות חשובה בניסוח הסטטוס קוו: תפקידה הביטחוני של ישראל היה עד כה בבחינת "זה המצב". הוא לא נוסח בכתובים, אלא היה בבחינת "דה פקטו". כעת, לראשונה, באה סוכנות הידיעות של ירדן "פטרה" והטילה על ישראל את האחריות לשמירת הביטחון באל-אקצה; גם שר החוץ האמריקני, ג'ון קרי, התבטא באופן דומה. כלומר: בפעם הראשונה באו ירדן וארצות הברית והכירו דקלרטיבית באחריות הביטחונית של ישראל על הר הבית. וכך, בזמן שהם "עשו עניין" מהבנייה של ישראל במזרח העיר, בכל מה שקשור להר הבית יש הכרה של האמריקנים באחריות "דה פקטו" של ישראל.
זהו נכס עצום לישראל: נכס בעל ממדים היסטוריים. אבל על ישראל להבין היטב את טיב הפיקדון שהופקד בידה. תפקידה אינו לקדם את מעמד היהדות על הר הבית, אלא להגן על הדתות כולן. אם לא תבין זאת, יילקח הפיקדון הזה מידיה.
העיתונאי והסופר פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של ענייני המזרח התיכון במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. ענברי חיבר כמה ספרים על הבעיה הפלסטינית, ובאחרונה פרסם עם אשתו אביבה תומר-ענברי את "על גב סופה", רומן היסטורי על החברה הערבית בארץ ישראל בימי המנדט.