לבוואני 3 מוטראן מרוני איש האופוזיציה הסורית, כמאל לבוואני, בביקור בישראל פנחס ענברי יחד עם המוטראן המרוני , בשארה א-ראעי, בביקורו בישראלי 30 באוקטובר 2014 | האם מפיצול הצפון תיפתח הטובה? במזרח תיכון "טוטלי" שבו אדם יכול להיות רק לאומן ערבי או פונדמנטליסט מוסלמי, ישראל היא ישות לא לגיטימית – כמו הכורדים, היזידים וכעת הנוצרים – ובדומה לכל העדות האחרות, גם היא מועמדת לבגידת המערב. פנחס ענברי משרטט קווים לדמותן של בריתות מזרח תיכוניות חדשות פנחס ענברי המלחמה בסוריה ניפצה את רעיון הפאן-ערביות וחשפה את העדות השונות לרצח-עם מידי חסידי האסלאם הפונדמנטליסטי. לכאורה היו העדות השונות צריכות להצטרף לדרישה הכורדית לחלק את סוריה בין עדותיה. דבר זה עדיין אינו קורה, אבל הוא עתיד לקרות המשבר בסוריה ובעיראק מעניק לנו הזדמנות לבחון זווית נוספת של הסכסוך שלנו עם הפלסטינים, ואולי גם מציע לנו דרך להיחלץ מתוך הלבירינת המדמם המשותף לנו ולהם. האתגר הקרוב שלנו מול הפלסטינים הוא האיום שלהם לפנות לטריבונלים בינלאומיים כדי להוציא אותנו ממשפחת העמים ולהטביע אות קין על מצחנו. זה אמור להיות שיאה של המדיניות העקבית שלהם להפוך את ישראל למדינה לא לגיטימית, מצורעת, שיש להחרימה בכל המובנים – ובשלב הזה המאמץ הוא לחרם מדיני, כלכלי ותרבותי. אבל התבוננות על הנעשה בלבנט מגלה כי אנחנו לא לבד. עקרון אי-קבלת האחר והחרמתו הוא עיקרון המנחה הן את הלאומנות הערבית והן את התנועות של האסלאם הרדיקלי. הלאומנות הערבית לא קיבלה למשל את הכורדים, האסלאם הפונדמנטליסטי אינו מקבל אף אחד (אפילו לא מוסלמים בני זרמים אחרים), והפלסטינים אינם מקבלים את הלאומיות היהודית ומכחישים כל זיקה של היהודים לא רק לירושלים אלא לארץ ישראל בכלל. מן הבחינה הזאת, אנחנו הכורדים של הפלסטינים. סוריה של אסד למשל לא הכירה בלאומיות כורדית. היא לא הרשתה ללמד כורדית והשקיעה מאמצים רבים בהפיכת הכורדים לערבים. אבל הכורדים הם רק דוגמה. הכלל הזה חל על כל המיעוטים שאינם ערביים. מבחינת מפלגת הבעת' הסורית אין מיעוטים בכלל. כולם ערבים. העדות השונות – העלווים, הדרוזים, הנוצרים והאיסמאעילים – קיבלו את הכלל הזה כדי שלא להיחשף לרדיפות. למעשה, בניהן היו אפילו חלוצים בהפצת הפאן-ערביות ואסכולת "סוריה הגדולה" כדי ליצור מכנה משותף עם הסונים וכדי לבלום את התחזקות האחים המוסלמים. אחרי הכל, שלא כמו חסידי הפאן-ערביות החילונית, האחים המוסלמים העמידו מחיצות בין הסורים על פי דתם, ובני המיעוטים ידעו היטב מה צפוי להם אם יקרה מה שקורה עכשיו: התגברות הפונדמנטליזם הסוני . היחידים שלא אימצו את המכנה המשותף הפאן-ערבי היו הכורדים. הם רצו להיבדל מן הערבים ודרשו אוטונומיה לאומית בתוך סוריה. זאת היתה דרישה בלתי נסבלת. במקום לתמוך בהקמת אימפריה פאן-ערבית אשר תתחיל ב"סוריה הגדולה" ותתפרס על המזרח התיכון כולו, הם דרשו למעשה לפורר את סוריה על פי עדותיה ולכונן משטר פדרטיבי שיעביר את מרכז הכובד השלטוני מדמשק הבירה למחוזות. במאמר מוסגר יש לומר, כי עוד לפני המרד "סוריה" כמושג לא היתה מקובלת על הסורים עצמם. הבעת' ראה בה אך ורק נקודת התחלה לאימפריה ערבית, ואילו הכורדים רצו חלוקה פדרטיבית בין העדות. הנוצרים שרויים במצוקה אמיתית. רובם יוונים-אורתודוקסים, שומרי גחלת האימפריה הביזנטית. שלא כמו הקתולים, שתמיד היתה להם זיקה חזקה למערב אירופה, היוונים-אורתודוקסים הרגישו תמיד שהם חלק מן המזרח. בסוריה הם היו משענת איתנה של הפאן-ערביות הבעת'יסיטית, וכפי שראינו בימי "המשטים" נגד מדינת ישראל עד לא מזמן, הם הוסיפו נופך אנטישמי של הנצרות הקדומה לשנאת ישראל הפאן-ערבית ניפוץ הפאן-ערביות המלחמה בסוריה – והמלחמה הזאת איננה מלחמת אזרחים, שכן המדינה מוצפת לוחמים זרים – ניפצה את הפאן-ערביות וחשפה את העדות השונות לרצח-עם מידי חסידי האסלאם הפונדמנטליסטי. לכאורה היו העדות השונות צריכות להצטרף לדרישה הכורדית לחלק את סוריה בין עדותיה. דבר זה עדיין אינו קורה, אבל הוא עתיד לקרות. באורח מוזר, מי שהלך בעקבות הכורדים בלי להכריז על כך היו העלווים. צבא סוריה נעשה למעשה לצבא עלווי, שמתרכז בהגנת המולדת העלווית על ההרים מול העיר לטקיה. מהבחינה הזאת, דמשק היא נדבך בהגנה על חבל העלווים. בה בעת, הנוצרים והדרוזים אובדי עצות. למשל, כאשר הכוחות של ארגון ג'ובהת א-נוסרה הזדחלו מירדן אל פאתי הר הדרוזים, ביקשו הדרוזים עזרה מצבא סוריה (אבל אסד לא רצה להעביר כוחות לעזרתם משום שהוא צריך את צבאו לצורך הגנת האזור העלווי, שעד כה הוא הבטוח ביותר בסוריה). מכל מקום, הדרוזים אינם מוכנים להקים מחוז משל עצמם משום שחוכמת הדורות שלהם אומרת שעליהם להשתלב במדינה קיימת, ולא להיבדל מסביבתם. הנוצרים שרויים במצוקה אמיתית. רובם יוונים-אורתודוקסים, שומרי גחלת האימפריה הביזנטית. שלא כמו הקתולים, שתמיד היתה להם זיקה חזקה למערב אירופה, היוונים-אורתודוקסים הרגישו תמיד שהם חלק מן המזרח. בסוריה הם היו משענת איתנה של הפאן-ערביות הבעת'יסיטית, וכפי שראינו בימי "המשטים" נגד מדינת ישראל עד לא מזמן, הם הוסיפו נופך אנטישמי של הנצרות הקדומה לשנאת ישראל הפאן-ערבית. היוונים-האורתודוקסים מרגישים כי המערב לא יחוש לעזרתם. ואגב – גם הקתולים חשים כך. הבגידה של המערב בנוצרים כולם היא סימן היכר של העת החדשה. עניין זה צריך להטריד מאוד את ישראל, כי הוא חושף את המדיניות האמיתית של המערב (ושל ארצות הברית של אובמה בכלל זה) במזרח התיכון. המדיניות הזאת קרויה "האסלאם הפוליטי", או "הושטת היד לאסלאם", ואפשר לתמצת אותה בשני משפטים: "המוסלמים מונים מיליארד ורבע בני אדם. למה לריב איתם אם אפשר לכרות עמם ברית?" את התפיסה הזאת גיבשו לראשונה קציני הסי-איי-איי והמודיעין הבריטי, שגייסו את המוג'אהידון להילחם נגד הסובייטים באפגניסטן. בתוך כך הם הפכו פעולה פרקטית שהיתה צורך השעה לאידיאולוגיה שלמה, והנשיא אובמה שידרג אותה והעניק לה נופך מליצי כמיטב כשרונו. מכאן שהמערב אינו מוכן לקבל את עקרון חלוקת סוריה על-פי העדות החיות בה. הוא נשאר נאמן למדיניות "האסלאם הפוליטי". מטרתו היום היא להביס את אסד באמצעות ג'ובהת א-נוסרה, שהוא ארגון הטרור "הטוב", ואת המלחמה בדאעש יש להבין לא כמאמץ נגד האסלאם הרדיקלי, אלא כהתערבות בתוך האסלאם הפונדמנטליסטי – התערבות שנועדה לקדם את ג'ובהת א-נוסרה, הקשור באחים המוסלמים, מול דאעש הווהאבי. הנשיא אובמה פטר את בעיית האכזריות היתרה של אנשי דאעש במילים: דאעש איננו מוסלמי… כאשר האופוזיציה הסורית החלה להתארגן, בימים הראשונים של המאבק באסד, התבלטו בהנהגתה קצינים סונים חילונים שערקו מהצבא העלווי של אסד. הם שיוועו לנשק מן המערב, אבל זה לא הגיע. במקום אליהם הגיע נשק רב לאחים המוסלמים דרך טורקיה ובמימון קטאר. התוצאה: האופוזיציה החילונית נמחקה ואת המאבק מובילים הפונדמנטליסטים למיניהם. היוונים-האורתודוקסים מרגישים כי המערב לא יחוש לעזרתם. ואגב – גם הקתולים חשים כך. הבגידה של המערב בנוצרים כולם היא סימן היכר של העת החדשה. עניין זה צריך להטריד מאוד את ישראל, כי הוא חושף את המדיניות האמיתית של המערב (ושל ארצות הברית של אובמה בכלל זה) במזרח התיכון. המדיניות הזאת קרויה "האסלאם הפוליטי", או "הושטת היד לאסלאם", ואפשר לתמצת אותה בשני משפטים: "המוסלמים מונים מיליארד ורבע בני אדם. למה לריב איתם אם אפשר לכרות עמם ברית?" השינוי ביחס לישראל דווקא כעת, כאשר העולם מתאחד למלחמה בדאעש (חרף גרירת הרגליים של אובמה), מי שנותנים את "הפייט" האמיתי הם הכורדים הנלחמים על נחלתם. הבעיה שלהם היא שהנשק שלהם נחות מזה של דאעש, ודאעש נהנה מהפיקוד של צבא סדאם חוסיין, שדוגמתו אין לכורדים. הכורדים לא יזכו לסיוע מהמערב כי המערב (ויש להפנים זאת) רוצה את א-נוסרה בדמשק, ולא את חלוקת סוריה. מי שמתחילים להפנים את העובדה הזאת הם היוונים-האורתודוקסים, ותופעת האב גבריאל נדאף, הקורא לנוצרים הישראלים להתגייס לצה"ל, היא טיפה שעשויה לבשר את בוא היורה. שינוי הזיהוי הלאומי של האורתודוקסים בישראל מ"ערבים" ל"ארמים" שייך לאותו עניין. הברית המתהדקת בין ישראל ליוון ולקפריסין עשויה לזרז תהליכים כאלה, הצופנים בחובם מהפך היסטורי: דת שהיתה קשורה בטבורה לשנאה ערבית ארסית לישראל תהיה לידידת ישראל. עזמי בשארה, השייך לזרם האורתודוקסי שונא ישראל, כבר עובד במרץ על פרויקט הכשלת התהליך. ההיבדלות הכורדית, העלוויזציה של צבא סוריה, חרדת האורתודוקסים, ותחושות הבגידה של הקתולים הם המפתח לשינוי מעמדה של ישראל – ובאופן דרמטי. במזרח תיכון "טוטלי" שבו אדם יכול להיות רק לאומן ערבי או פונדמנטליסט מוסלמי, ישראל היא ישות לא לגיטימית – כמו הכורדים, היזידים וכעת הנוצרים – ובדומה לכל העדות האחרות, גם היא מועמדת לבגידת המערב. אבל במזרח תיכון רב-דתי ורב-עדתי, ישראל היא מדינה לגיטימית ומובילה שהכל יחזרו אחריה במקום להשמיצה. האם מפיצול הצפון תיפתח הטובה? העיתונאי והסופר פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של ענייני המזרח התיכון במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. ענברי חיבר כמה ספרים על הבעיה הפלסטינית, ובאחרונה פרסם עם אשתו אביבה תומר-ענברי את "על גב סופה", רומן היסטורי על החברה הערבית בארץ ישראל בימי המנדט.