אין ספק כי ישראל נקלעה לעמדת נחיתות בזירה הבינלאומית כאשר הקהילה הבינלאומית לא רק מקבלת בברכה את ממשלת האחדות הפלסטינית, אלא מזכיר האום, בא קי מון בהודעתו היום בעניין שביתת הרעב של האסירים המינהליים מקרב את העולם להכרה בהם כאסירים פוליטיים ולא כטרוריסטים.
יש לכך סיבות רבות ועיקרן- שישראל לא איתרה בזמן את האתגר האסטרטגי שהציב מולה אבו מאזן, ולא נערכה לקראתו, אלא גם נכשלה כישלון חרוץ במערכות ההסברה שלה בעולם. עם עובדות אי אפשר להתווכח- העולם מבין את עמדות הפלסטינים, ואינו מבין את עמדות ישראל.
מי שראוי שיעשה חשבון נפש מעמיק היא מערכת הדוברות של משרד ראש הממשלה, מכיוון שהופקד בידה כלי ההסברה האולטימטיבי של ישראל- ראש הממשלה עצמו שהוא מן הדוברים הרהוטים ביותר של ישראל המשתווה לאובאמה עצמו ביכולת הרטוריקה וכושר השכנוע שלו.
פשוט דוממו אותו!
בעוד אבו מאזן ודוברי הפלסטינים הרהוטים פחות מבנימין נתניהו דיברו ודיברו ודיברו—"ראש הממשלה לא מתראיין" אמרו דובריו כמביני דבר. אגב, זאת מחלה כללית- יש לישראל עוד שרים בכירים המתראיינים כרהיטות אבל: "השר לא נותן ראיונות" מכריזים דובריו. למה? ככה. אגב, בהערת ביניים- יש עכשיו מערכת בחירות לנשיאות. מישהו שמע פוליטיקאי מועמד מדבר לעיתונות? מי ששמע – שיקום.
כאשר כבר נותנים ראיון לתקשורת הבינלאומית- קושרים אותו עם ביקור ספציפי בארץ מסויימת- ועל ידי כך מגבילים את האפקט רק ליעד מסויים, ולא לעולם כולו.
בעוד הסיפור הפלסטיני סוחף את העולם מקצה אל קצה- ישראל שותקת.
כאשר פתאום מתעורר צורך חיוני להסביר את דבר ישראל- עושים "בליץ ראיונות" – ושוב בגאווה גדולה של "מומחי הסברה". ההפך הוא הנכון- אין טעם לומר את אותם הדברים יום אחרי יום. "הבליץ" מעיד על פאניקה וחוסר ביטחון.
מה צריך לעשות? שני דברים—קצת מאוחר מדיי—אבל מוטב מאוחר מלעולם לא—לעשות ריאיון איכותי לכלי תקשורת מובילים בעולם אחת ל-4 חודשים, אל מנת לטפטף באופן יסודי את עמדות ישראל. שנית לאתר את יעדי ההסברה—באירופה עולים כוחות הימין. יש בהם סכנה של ניאו נאציזם וימין קיצוני, ויש לרחק מהם, אבל גם יש ימין מתון שפתוח להקשיב לעמדות ישראל. אבל יעדי הראיונות נשארו עדיין בעיתונות השמאל. כך למשל הריאיון הקטסטרופלי עם ראש הממשלה שנתנו לניו יורק טיימס. למדו לקח? לא למדו. השמאל האירופי הוא בעל הברית של האיסלאם- ויש לישראל חיבור עם הימין האירופי נגד הברית הזאת. זאת כבר תובנה שמעבר ל"דפי מסרים" שחייבים בהקדם לדון בה.
אני אופטימי? אני לא אופטימי. שמונה שנים הלכו לאיבוד. מה שהיה אפשר לעשות לפני שמונה שנים קשה להדביק את החסר עכשיו, אבל מוטב מאוחר מלעולם לא, אפילו שהמאוחר מאוחר מאוד.

להזמנת הרצאות:
pinhasinbari@gmail.com
054-5571666