כעת אין ספק כי את ההתקפה הכימית הנפשעת בדמשק ביצעו כוחותיו של הנשיא אסד. מדוע ומה הלקחים?
הסיבה נעוצה קרוב לוודאי בעובדה שכוחותיו הנשחקים של אסד לא יכלו לעצור את מתקפת המורדים קרוב מאוד ללב דמשק, ופשוט לא הייתה לו בררה. הוא לא התכוון לחולל טבח במימדים כאלה, אבל לא הייתה לו שליטה על כיוון הרוח, ובמקום לפגוע במורדים הרוח החדירה את הרעל לבתי האזרחים.
מה הלקח? משטרים מן הסוג הזה- והדבר כולל את איראן – לוקים בהיעדר מעצורים מוסריים, והם מוכנים להשתמש בכל כלי נשק המצוי בידם, על פי שיקולים תועלתניים גרידא, כולל רצח עם, אפילו עמך שלך. אם חלילה יהיה בידי איראן נשק גרעיני- היא תפעיל אותו אם יהיה סיכון למשטר האייאתולות. המשטרים האלה נדים בוודאי לטיפשותו של קדאפי שוויתר על תוכנית הגרעין שלו והאמין למערב.
לקח שני- התמוטטה כל מערכת זכויות האדם של האום המתבוננת חדלת אישים במראה הטבח בסוריה. סוריה ולוב, למי שכח היו חברים במועצת זכויות האדם של האום. האום לא יכול להיחשב עוד אירגון המייצג את הערכים האוניברסליים של רוח האדם, אלא גירסא חדשה של המדינות הבלתי מזדהות המייצגת את ערכי העולם השלישי. ישראל לא צריכה להצטער על כך יותר מדיי כי המועצה לזכויות האדם התרכזה בישראל והזניחה את ההגנה על זכויות האדם האמתיות שהייתה נחוצה בעולם השלישי ולא בישראל, וגרמה לשחיקה הנוראה בערכים האוניברסליים של זכויות האדם ואיפשרה את הטבח בסוריה.
מה לגבי ישראל? ישראל איננה יכולה לצפות בנעשה בסוריה בלי להקים קול צעקה מוסרי. נכון הדבר שישראל לא צריכה לקחת חלק בלחימה לצד כזה או אחר, ובוודאי שלא לתמוך באל-קאעידה – ואגב, חוליה של קאעידה נתפסה לא מכבר בתורכיה עם רעל סרין- אבל היא חייבת להשמיע קול מוסרי.