הקשבתי אתמול רב קשב לנאומו של הנשיא מורסי – לא כל כך לשמוע את המילים, אלא יותר להקשיב למוסיקה. והמוסיקה מאיימת ומבשרת רעות. לפחות חצי מן העם המצרי לא יכול לקבל את הנרטיב של האחים המוסלמים. קודם כל—שמה הרשמי של מצרים הוא "הרפובליקה הערבית של מצרים". ובכן, נשיא הרפובליקה הערבית של מצרים לא מכיר במצרים כרפובליקה- אפילו לא כמדינה, ובוודאי שאיננה "ערבית". מבחינתו, מצרים היא סתם מצרים או "המולדת". כלומר: מצרים איננה מדינה – רפובליקה – העומדת בפני עצמה אלא היא חבל ארץ בתוך מבנה פוליטי רחב יותר, שעדיין איננו קיים, והוא החליפות המוסלמית.
מורסי מוכן להקריב את חייו לא למען מצרים, שאיננה מדינה אלא "חבל ארץ", אלא למען "הלגיטימיות". ומהי "הלגיטימיות"?- החוקה האיסלאמיסטית והבחירות שהביאו את האחים המוסלמים לשלטון.
כאן עשה מורסי הבחנה מאוד חשובה. כאשר דיבר על הצרכים הכלכליים של המצרים—הוא אמר "העם המצרי", אבל כאשר דיבר על ההצבעה לחוקה הוא השתמש בביטוי "האומה". האומה הוא ביטוי דתי- אומת האיסלאם, הקהילה הבסיסית של הנביא מוחמד והדור הראשון של המוסלמים באל-מדינה. כלומר: הצרכים הגשמיים הם של האנשים—העם המצרי, אבל החוקה היה מהלך של אישור דתי.

רוב המצרים לא מקבלים ההבחנות אלה- מבחינתם מצרים היא מדינה, רפובליקה, החיה למען עצמה ולא למען רעיון החליפות. הם ערבים מצרים ואחר כך מוסלמים, ולא להפך.