רוסיה הפתיעה כאשר הציעה להחליף את כוחות אוסטריה הנסוגים מרמת הגולן בכוחות רוסיים במסגרת כוחות האום. בשורה התחתונה, בשלב הזה, ישראל לא צריכה להיות מעוניינת בכוח הרוסי, אבל גם אסור לה לדחות את הפנייה, אלא להשאיר את הדחייה לאחרים- ארה'ב למשל, ולנצל את עצם הפנייה לבירורים מעמיקים עם רוסיה על מיפוי אינטרסים משותפים.
מדוע? סיבת הדחייה ברורה- אין אמון רב בין רוסיה לישראל, בוודאי לא במישור הצבאי. רוסיה היא מעצמה עולמית, ואין לנו עניין בגבול משותף עמה שעלול להביא לידי חיכוך בעניינים שוטפים ביחוד שהיא מעוניינת בראש ובראשנה לשמור על שלטונו של אסד.
אבל גם אי אפשר להתעלם מכך שרוסיה שלחה לנו מסר ברור של רצון להתקרב אלינו, ובעצם אומרת כי בכל מה שקשור בסוריה האינטרסים שלנו יותר קרובים משל ארה'ב. אנו והרוסים מתנגדים למדיניות ארה'ב של התקרבות לאיסלאם- מה שמוכר כאסכולת "האיסלאם הפוליטי", ומכאן ששנינו מתנגדים לתורכיה ולחזון חידוש האימפריה העות'מאנית יחד עם האחים המוסלמים. יש לזה גם השלכות למדיניות הגז הטבעי- כאשר אנו ורוסיה נמצאים בצד היווני-אורתודוכסי של המתרס — קפריסין ויוון לעומת השאיפות התורכיות של הגמוניה במזרח הים התיכון: תקרית המרמרה וביקורו הקרוב של ארדוואן בעזה קשורים בזה.
אבל מה שהכי חשוב: רוסיה בעצם מכירה בכך כי המפתח לגורלה של סוריה נתון בידי ישראל- לא רק לרעה—כלומר: ישראל בכוחה הצבאי מסוגלת—אם ייחצו קווים אדומים – להביא לידי סיום שלטונו של אסד—אבל גם לטובה: רמת הגולן מתבררת כמפתח לגיטימיות של השלטון בדמשק. מי ששולט במעבר הגבול הוא האחראי על ביצוע הסכמי ההפרדה, ומכאן שהוא הריבון החוקי.
ישראל יכולה לגבות מחיר כבד עבור "הקלף המנצח" המצוי בידה. כמו למשל תמיכה רוסית בעמדותיה של ישראל באום—עוד נקודת מחלוקת עם ארה'ב, ביחוד לאחר בחירתה של סמנתה פאוור לשגרירה לאום, וגם הסכמה עם רוסיה על כינון פדרציה סורית שהיא אינטרס ישראלי ברור.
ישראל חייבת לשמור על הברית האסטרטגית עם ארה'ב, אבל קצת איזון מול רוסיה לא יזיק ביחוד בימי ממשל אובאמה.
עשויות להיות לזה גם השלכות לגבי איראן. הגיע הזמן שנפנים שארה'ב לא תלך לקראתנו בעניין האיראני. אולי התקרבות לרוסיה תועיל יותר.