ממשלתו של ראמי חמדאללה הושבעה אתמול בקול דממה דקה בלי הצהרה מדינית ובלי מסיבת עיתונאים. זאת אמורה להיות ממשלה ערבית קלאסית—ממשלה של ניהול שוטף, ולא ממשלה בעלת אחריות מדינית. במדינה ערבית רגילה הנשיא הוא הקובע בעוד ראש הממשלה הוא פקיד. הקושי עם סלאם פייאד היה שהוא לא קיבל מתכונת זאת וניסה להוביל מהלכים אסטרטגיים שהוא יזם.
עומדות לפניו שתי משימות עיקריות—שאותם יוביל אבו מאזן ולא הוא. האחת—פיוס חמאס. התנועה האיסלאמית הייתה מעורבת מאחורי הקלעים באיום על השרים החדשים, ונכשלה בהפחדתם- אבל המתיחות תגבר. הבעיה השנייה—ייצוב הכלכלה באופן שלפחות יאפשר תשלום משכורות. הרשות הפלסטינית עומדת בפני גל שביתות שעלול להתפתח ל"אביב פלסטיני", שאגב, ניצנים ראשונים שלו מורגשים בעזה דווקא. כאן יש בעיה גדולה מכיוון שמדינות המערב התאכזבו מאוד מסילוקו של פייאד- ולא רק הן—יש לפייאד ידידים חזקים במיפרץ הערבי שלא ימהרו לסייע למדיחיו של פייאד.
אחת ההצהרות הראשונות של חמדאללה הייתה כי יכבד את כל ההסכמים עם ישראל. זה מובן מאליו, אבל הכוונה הייתה להבהיר למדינות התורמות כי לא יבטל את הפרוטוקולים של פריז שהם הצד הכלכלי של הסכמי אוסלו. סגנו, מוחמד מוסטפא מטיף לביטול ההסכמים, וזאת גם עמדת תנועת פתח.
אם כך, אם לא יצליח אבו מאזן להסדיר את יחסיו עם חמאס או אם ישראל או עם שניהם הוא עלול לעמוד מהר מאוד מול שוקת שבורה.